הצווי "בל תשחית" מובא בתורה בהקשר של מלחמת מצור. "לא תשחית את עצה וגו'". במקום אחר דננו בהרחבה על איזה עץ ציוותה התורה שלא להשחיתו, ובאיזה נסיבות מותר, אולם כאן אנו מבקשים רק להצביע על העיקרון: גם כאשר נמצאים במלחמה שכרוכה בהרג והרס, יש להפעיל שיקול דעת, איזה הרס והשחתה משרת את מטרותיה ואיזה אינו משרת אותה. התורה אינה משלימה עם מצב שבו במלחמה יש פגיעה והרס ללא אבחנה וללא שליטה וריסון עצמי. המטרה מקדשת רק את האמצעים, הנחוצים להשגתה, ולא את כל האמצעים. למרות מצב המלחמה יש ערכים שאין לוותר עליהם. ביניהם גם הערך של השמירה על קיומם של, דוממים, חיים וצומחים, אשר נצרכים לקיומו של האדם.
חכמים למדו מכאן ואסרו לגרום השחתה לחינם של כל דבר בעל ערך או שימוש (ספר החינוך תקכט): "ודרך כלל אסרו זכרונם לברכה לעשות כל דבר של השחתה".
כבר האדם הראשון נצטווה בגן עדן לשמור על הבריאה ועל מרכיביה, על אלה שמביאים תועלת לאנושות (מ"ר קהלת ז יט): "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך וכו'".
עפ"י ה"חינוך הטעם של איסור ההשחתה אינו נובע רק מההיבט הפרקטי והתועלתני, למנוע אובדן של אמצעים נחוצים, אלא גם מההיבט הערכי, לשמור על הנפש לבל תושחת. ככוח בונה מתקן ויוצר ולא ככוח שמביא להרס וחורבן (שם): "שורש המצווה ידוע: שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר המשחית בכל כחם. ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים, במדה שאדם מודד בה מודדין לו, כלומר בה הוא נדבק לעולם, וכו".
עיקר הציווי "בל תשחית", הוא בשמירה של האדם על עצמו ועצמאותו לבל יושחתו מידותיו, בהשחתה של דברים לחינם.
פעמים רבות ההשחתה וגרימת הנזק באים ב"עידנא דריתחא" כאשר האדם כועס ומאבד שליטה על עצמו. חכמים ראו בחומרה יתירה את אבדן השליטה העצמית של האדם והכניעה ליצרו (שם): "והמשחית שום דבר מתוך חמה אמרו עליו [שבת ק"ה ע"ב] שהוא כעובד עבודה זרה, שכן דרכו של היצר הרע היום אומר לו עשה כן ואם יאמין אותו למחר יאמר לו לך עבוד עבודה זרה".
גם כשהכעס בא לכאורה באופן "מוצדק" בעטיו של אירוע מתסכל ומכעיס, דורשת התורה שליטה עצמית ולא להיכנע לכעס (שם):
"כלומר שכל אדם חייב לגעור ביצרו ולכבוש תאוותו עד שיגביר נפש המשכלת על נפש המתאווה עד שתהיה לה לאמה והיא גברת לעולם ועד".
הרב שאר-ישוב כהן, רבה של חיפה, ובנו של הרב הנזיר זצ"ל, מספר, (תחומין ד'): "ידוע ומסורת היא בידינו מרבותינו למנוע כל השחתה של צמח או עץ איזה שהוא אפילו שאינו נכלל באיסור התורה. שמעתי באזני מפיו של מורנו הצדיק ר' אריה לוין זצ"ל מעשה שהיה בו עם מרן הרב קוק זצ"ל וכו': אחרי תפילת "מנחה גדולה" יצא רבנו, כדרכו בקודש, לשוח בשדה, לצמצם מחשבותיו. ואני נלוויתי אליו. בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: "האמן לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח, כי אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה האומר לו גדל ! כל ציץ עשב אומר דבר, כל אבן לוחשת איזה סוד. כל בריה אומרת שירה".
הכותב הינו ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' הרב, אל"מ (מיל) אליעזר שנוולד