בואו נהיה כנים לעניות דעתי יש לבדוק ולעמוד באומץ רב מול השאלות האמיתיות העומדות בפנינו. בדבריו של אורי הראל בדבריו שהתפרסמו (כפי שאני מבין אותם)אין לראות זלזול חס ושלום בעולם הישיבות "או" בעולם התורה (וכן, אין אני חושב שזוהי משוואה זהה שעולם הישיבות הוא עולם התורה, אלא לדעתי מהווה פן מסוים בעולמה של התורה). כפי שכבר חילק הרב קוק בין נביא לכהן כך יש לבחון את מקומו של עולם הישיבות אל מול העולם המציאותי - התמודדותי בו רובינו חיים. לדעתי, עולם הישיבה היא כמעין חממה - חממה חשובה על מנת לתת לכל בחור (ויותר ויותר גם לבחורות) אפשרות להתנתק מן המאבקים היומיומיים ולהתרכז למשך תקופת זמן מסוימת בלימוד ובצרכים הנפשיים. עולם הישיבות איננו מהווה כמעין סימולטור לקראת החיים שיבואו לאחריהם, אלא יותר "זמן" של עבודה נפשית, של רצון להכיר פן מסוים בתורה שקשה להתחבר אליו לאחר מכן בחיי היומיום דווקא בשל ההתמודדות (דבר הקרוי בעולם הפסיכולוגיה "תמימות שניה". אך.. וכאן מגיעה הנקודה החשובה - עולם הישיבות הוא "פן" של התורה - לא כל עולם התורה, ורבניו אינם מהווים את "דעת תורה" כפי שהיא מצויה בעולם החרדי. רבני הישיבות בפועל מנהלים את אותה חממה חשובה, אך דווקא בשל כך הם אינם מצויים בתוך עומק הבעיות של החברה הישראלית (ואין כוונתי להכליל את כל העולם הרבני וברור שישנם יוצאים מן הכלל). ככל שאדם יותר מצוי בעולם הישיבות (והכותב שכן בעולם זה שמונה שנים ומוקיר את אותם שנים) כך הוא מתרחק מאותן התמודדויות. מי שמעוניין להבין זאת לא בפן השכלי אלא יותר ברגש אומר לו: שעצם זה שאדם לומד תורה ונהנה מלימוד זה ומרגיש את עוצמת התורה - הוא פשוט איננו יכול להבין רגשות כמו "ניכור, חוסר משמעות, חיים בתוך עולם חילוני" וכו' ושאר רגשות ותובנות הנובעים מעצם חיינו בעולם מערבי מודרני (אולי אפילו פוסטמודרני) חילוני. עכשיו נשאלת השאלה: "מהי מטרתה של בני עקיבא"? האם מטרתה לייצר אך ורק בני תורה או שבני עקיבא מעריכה ומוקירה את אלו שמצויים בהוויות אביי ורבא אך עדיין רואה את מטרתה להתמודד עם החיים היומיומיים שלא בתוך עולם הישיבות? אם התשובה היא שבני עקיבא נוסדה בעיקר על מנת לתת מענה חינוכי מודרני ומתמודד לאותם שבוחרים לחיות בתוך העולם המודרני קשה לי להבין כיצד ישנה אפשרות לפנות בעיקר אל עולם הישיבות ורבניה כאשר באים לנסות ולתוות את דרך התנועה. זה לא שדעת הרבנים איננה חשובה - אדרבא, היא מהווה מקור נפלא לאותם חיים במעין עולם הבא - אך בשום פנים ואופן לא אוכל לקבל ללא דיון את דעתם של בני הישיבות כאשר אני בא להתוות את דרכם של רוב בני הנוער (ובנות הנוער - ואכן יש לבדוק את יחסינו אליהן מחדש) אותו נוער שימשיך לאחר מכן לשירות צבאי, לימוד באוניברסיטאות עם ("לא עלינו") העולם החילוני ומי יודע אולי אפילו יהיה מעוניין ליצור דו שיח כנה ולא מתנשא כלפיהם. ואם לאחר כל מה שקראתם אתם מזדהים עם דברי לדעתי, אין זה פלא שכל כך הרבה אחוזים של בני הנוער עוזבים את הדת. בשם עצמי אני חייב להיות כנה ולומר שדווקא חברי היותר מתמודדים ויותר רגישים בנפשם הם אלו שנהיו לדתלשי"ם וממשיכים להתמודד עם העולם הרוחני מבחוץ ולא מבפנים דווקא בשל אותה התחרדות וחוסר מציאת תשובות ודרכים להתמודד עם אותם דברים נפלאים שהעולם המערבי-חילוני מעניק לנו (אומנות, ספרות, תרבות המזרח, קולנוע ועוד). כיצד יוכלו אותו הדור שלנו בני העשרים פלוס ואילו שעתה מצויים בצבא להתמודד עם העולם המערבי שרואה בבנות כשוות מעלה לגמרי (אם כי גם עליו לעבור עוד דרך ארוכה) והוא איננו מכיר את בנו המין השני בצורה רצינית מכיוון שבכל גיל ההתבגרות הוא היה מופרד מן המין השני? האם נספר לו שישנם בעיות הלכתיות? בפועל הוא רואה שהבנות מצליחות לא פחות ממנו ואפילו "לא עלינו" לא כל כך שונות. מה נאמר לו שישנם גדרים של הלכות וסייגים? שלדבר עם בנות עלול לעורר את הייצר הרע? הבנים שלנו לא כל כך חסרי רגישות כפי שאולי נדמה לכמה - זה לא יעבוד עליהם. אנו נייצר דור של נכים רגשית והטובים יותר יעזבו את הדת כפי שאנו רואים ביומיום. האם דברי מרמזים כי יש לצוות את בני התורה והישיבה לחיות בעולם מעורב? חלילה, ישנו ערך חשוב מאוד בחיים נפרדים כפי שהעולם החרדי מציב בפנינו. אבל בפועל רבים רבים מאיתנו לא בוחרים לחיות בצורה זו ולא ב"דיעבד" אלא ל"כתחילה" לא פחות לכתחילה מאדם שבוחר לחיות את כל חייו בחממת הישיבה. לסיום דברי אומר - בואו נהיה כנים. בואו נשאל את השאלה "מה אנו מצפים מבני עקיבא?". עד כמה אנו רואים את ההתמודדות עם העולם המערבי כדבר בעל ערך או רק בדיעבד. ואם התשובה היא שהתמודדות עם העולם היא מטרתה של בני עקיבא ( ואין דבר זה קל כלל וכלל) הבא נעניק לדור החדש את הכלים על מנת ליוכל לבצע את תפקידו כראוי.
מור יוסף טופח לעמו על השכם – מאמרו של אורי הראל
התנועה זורמת גם ללא שוטרי תנועה – תגובה למאמרו של אורי הראל.