בשנים האחרונות יצא לי, במסגרת שליחות, לפגוש בכמה אנשים בארצות הברית ובאירופה אשר היהדות בשבילם היא מסגרת חברתית ולא אמונה. פוגשים אנשים כאלה גם בארץ. הם עושים דברים יהודיים, אך זה לא מתוך אמונה בקב"ה, או ספציפית בתורה שבעל פה. הדת היא פשוט מסגרת חברתית. מה צריכה להיות הגישה שלנו לתופעה הזו? מאיפה היא נובעת? הדיון הזה בוער לאחרונה בארצות הברית, ולי נראה שהוא רלוונטי מאוד לארץ. למרות שכבר דובר עליו בעקיפין מעל במות שונות (ובפרט מוסף "שבת" של מקור ראשון), נראה לי שעדיין יש מקום להציף את הסוגיה. בטור הזה אני אתכתב עם שני מאמרים שפורסמו לאחרונה באנגלית. הראשון מאמר מעולה ורב תהודה של ג'יי לפקוביץ, בשם "העלייה של האורתודוקסיה הקהילתית: מבט אישי", ומאמר תגובה של הרב גדעון רוטשטיין.
כמה דוגמאות כלליות מההקשר הישראלי. קודם כל רוב הישראלים נפגשים לליל הסדר. לא בהכרח מתוך אמונה, אלא מתוך תרבות ומסורת. אנשים חילוניים שולחים ילדים לחינוך הממלכתי-דתי, בהמוניהם. למה הם עושים את זה? כי החינוך הדתי, ברבים מהמקרים, איכותי יותר. כלומר, אנשים עושים בחירה במסגרת דתית שלא מתוך אמונה. דוגמה נוספת. אדם שחושב ששבת כמנוחה מהעולם והסמארטפון זה יפה, וקהילה ומשפחה זה נחמד, ואפילו רוב המצוות זה סבבה, אז הוא יעדיף להישאר חלק מהקהילה, בלי שום קשר לאמונה. אדם יכול בעצם להחזיק באמונה חילונית או רפורמית, אך כלפי חוץ לקיים אורח חיים דתי לאומי או חרדי רגיל לחלוטין, פשוט מפני שהוא רוצה להיות משויך מבחינה קהילתית, הוא מאמין במוסד המשפחה הקלאסי, וזה מה שהוא אוהב ורגיל אליו. אז הוא הולך לבית כנסת, אוכל מצה ומנענע בלולב, אפילו 3 פעמים ביום, אבל האדם הזה הוא לא מאמין בעיקרו. הוא לא עושה מצוות ומקיים אורח חיים דתי מתוך מקום של ציווי ואמונה, אלא מתוך רצון להשתייך חברתית ותרבותית. אולי אפילו מתוך מקום של המשכיות היהדות, לאומיות ועוד, אבל לא מתוך אמונה.
יהדות היא אמנם דת מעשית מאוד, אבל בכל זאת כנראה שיש גבול, וקשה להסתכל על אנשים שהם חסרי אמונה אך מקיימים אורח חיים דתי, כדתיים פרופר. יש לתופעה השלכות הלכתיות רבות (צירוף למנין למשל), אבל מעבר לכך, השאלה היא אם נותנים לתופעה הזו לגיטימציה כחלק מאגף של דתיים אורתודוקסיים (למרות שבפועל הרבה פעמים לא נוכל אפילו לגלות), או שאנחנו אומרים: האנשים האלו לא דתיים, על כל המשתמע מכך. אמנם אולי צריך לקרב אותם, אבל אסור לקבל את התופעה הזו כחלק מהאורתודוקסיה. זו רפורמה.
לפקוביץ סבור שיש לזה סיכוי, ושזה אותנטי. אחת הסכנות ביהדות שכזו היא התבוללות והתמסמסות, שכן קיום בלי ליבה של אמונה הוא מסוכן, קשה להעביר אותו לדור הבא בצורה ברורה. הוא חושב שאפשר לארוז את זה באריזה שתהפוך את המסר של קיום מצוות והלכה כתרבות, למסר בעל המשכיות וקיום. בפועל, הוא לא שואל אם היהדות הזאת תקבל חותמת כשרות של הבד"ץ. כל מה שמעניין אותו זה האם יש ליהדות הזו סיכוי. לדעתו יש. אולי. בכל אופן בארץ יש לנו "ישראליות" ש(אולי) שומרת לנו על המשכיות ומגנה מהתבוללות, אז פיתוח "יהדות תרבותית" לצורך המשכיות היהדות, כנראה פחות רלבנטית כאן.
אותנו כמובן מעניין גם האספקט האמוני של הדבר הזה. קשה להכשיר את זה. הרב רוטשטיין מעלה את השאלה הנוקבת: "אם הם היו שם, האם הם היו נגאלים?". יהדות עם ניתוק מאמונה, אמנם אולי יכולה להחזיק את קיום המצוות וההמשכיות היהודית, אבל לדעת הרב רוטשטיין אין פה שום קשר ליהודים דתיים כפי שהם צריכים להיות על פי התורה וההלכה המסורתית. יהודים דתיים צריכים להאמין, בבסיס. במילים אחרות, האנשים האלו לא היו נגאלים.
שוב אחבר את זה להקשר הישראלי. אחת ההשלכות המטרידות של דברי הרב רוטשטיין דווקא, היא היחס לעמדות מודרניות שנשמעות מצדם של יהודים דתיים. יש כאן חילוק פשוט: האם אנחנו מתייחסים לעמדות האלו (לצורך הדוגמא, שילוב נשים בבית כנסת) כנובעות מתוך מקום של אמונה, או כנובעות מתוך מקום של יהדות כתרבות ומסגרת קהילתית? אם מדובר באפשרות האחרונה, הרי שיש לנו בעיה בלהתייחס לעמדות האלו כלגיטימיות, מפני שמקורן הבסיסי פסול. אפשר לומר שהרבה אנשים שפוסלים עמדות דתיות ליברליות, חושבים דה פקטו שהעמדות האלו נובעות מתוך מקום שכזה, ולכן פוסלים אותן.
צריך להיזהר במשחק הזה. קודם כל, אני אישית מכיר הרבה דתיים מאמינים שמחזיקים בעמדות ליברליות. צריך להימנע מלהסיק מסקנות רחבות בפזיזות. הרב רוטשטיין צודק מצד אחד, אך הוא לא קורא מחשבות, והוא לא יכול לדעת מה אדם חושב אלא אם כן הוא מצהיר על כך פומבית. נראה שהוא שש מדי, כמו מקביליו בישראל, להכתיר את כל היהודים הליברליים כלא מאמינים. זה פשוט לא נכון. עוד ביקורת עליו היא ההתעלמות שלו משאלת האחריות. מי אשם בכך שיש תופעה נרחבת של יהדות תרבותית? לא מן הנמנע שיהדות השמרנית כשלעצמה אשמה. הטלת האשמה והניתוק פוטרות אותו מהדיון בשאלה הזו, שכנראה שהוא לא יאהב את המסקנות שלה.
ביקורת על לפקוביץ היא הניסיון שלו לקטלג קבוצה חדשה בתוך האורתודקסיה, כאילו אין לנו מספיק. הקבוצה החדשה היא "דתיים שמקיימים מצוות ואורח חיים דתי בשביל הקהילה והתרבות, אבל לא מתוך אמונה". אני לא חושב שהמובהקות של התופעה הזו היא עד כדי כך חזקה שניתן לאפיין אותה כקבוצה נפרדת. בדרך כלל, אני סבור, יש לאנשים כאלו איזשהו רסיס של אמונה, וברור שבדרך כלל הם לא רוצים להיות מקוטלגים כחסרי אמונה. אז אולי האמונה היא לא העיקר, אבל הניסיון להוציא את כל האנשים האלה מן הכלל ולפתח תת זרם חדש של היהדות פשוט נשמע קצת מופרך.
נקודה מעניינת היא מה אנחנו חושבים על מסורתיים לעומת "יהודים קהילתיים". ההבדל הוא שיהודים קהילתיים-תרבותיים מודעים לבחירה שלהם בקיום מצוות כתרבות ולא כאמונה, ומסורתיים מאמינים ברמה כלשהי ומקיימים ברמה כלשהי, אבל אצלם אין בחירה מודעת להשתייך לזרם ספציפי, זה יותר עניין של לזרום עם המסורת. דווקא יכול להיות של"יהודים התרבותיים" של לפקוביץ יש יתרון כאן, שכן למרות אי-האמונה שלהם, יכול להיות שעדיף זרם שמודע לעצמו ומקיים אורח חיים הלכתי מוגדר פחות-או-יותר, מאשר זרם מסורתי "שזורם" ללא הגדרות ברורות, ובעצם חשוף יותר לכליון.
הדתיים הפתוחים והמודרניים אשר גם כן מקפידים ומאמינים, חייבים להיזהר שלא להגיע למצב של יהדות תרבותית. שם המשחק הוא לא להיתפס לאגנוסטיות, כלומר למשיכת כתפיים בלתי מחייבת באשר לאמונה שלנו. צריך להמשיך ולהיאבק על שאלות האמונה ולהשאיר את המתח הדתי-אמוני בעינו. כמו שהרב רוטשטיין כתב, יהדות תרבותית היא פשוט מחוץ לתחום והופכת את ה"מאמינים" בה לאנשים מן החוץ. בשביל להישאר בפנים, חייבים להמשיך להיות מעורבים בשיח האמוני, ולא להישאב לקיום חסר תוכן.