1. סוף דרכה הקצרה של יפעת ארליך בבית היהודי, היה רשום כבר בתחילת הרומן שלה עם המפלגה הסרוגה. רק לפני שבוע, דקות ספורות לאחר שיצאה הודעת הבית היהודי על שריונה במקום השלישי ברשימה, היא אמרה לחדשות כיפה כי היא מתכוונת להיות במקום השלישי גם לאחר החיבור עם האיחוד הלאומי. "זה היה תנאי סף שלי", הצהירה.
כבר אז, ההצהרה הזאת גרמה לכאב ראש לא קטן לבכירי וותיקי המפלגה שהרגישו די מסונדלים. הם ידעו שמוטי יוגב לא יסכים להידחק במורד הרשימה ושהדבר לא יעבור את אישור חברי המרכז שבחרו בו למקום ראשון, אפילו לא עבור הדמות הנשית שכל כך שיוועו לה.
לא החזיקו מעמד יחד. הרב פרץ וארליךצילום: ללא
כשארליך הבינה שבפוליטיקה יש הבטחות, אך אין הבטחה לקיים אותן, היא פצחה בניסיונות תמרון פוליטיים, במטרה להביא את עצמה בכל זאת לצמרת המפלגה. כשמהלכים אלה נתקלו בקשיים, הבינה הפוליטיקאית הטרייה שדרכה החדשה לא תהיה סוגה בשושנים. ואם לא די בזה, בא החיבור הטכני לעוצמה יהודית שהיא כל כך התנגדה לו, אשר זרה לה עוד מלח על הפצעים ודרדר אותה למקום החמישי בלבד ונתן מכה אנושה למחשבה כאילו יש לה סיכוי להיות מובילת דעה ומהלכים במפלגה.
חשוב לציין כי לא הדירוג ברשימה היה זה שנתן את הטון בפרידה הצורמת בין הצדדים, אלא ההבנה ההדדית שהשפה של ארליך אולי התאימה לתקופת בנט ושקד, אך בבית היהודי מודל 2019 מדובר היה יותר בשיח חרשים.
"אני יודע שלא על כל דבר נסכים", אמרה המשוריינת עד אתמול ליו"ר, הרב רפי פרץ, באירוע הצגתה הרשמי בשבוע שעבר. בדבריה, היא ניסתה לשוות לחיבור המורכב ביניהם מראה של אתגר, אבל כזה שניתן לעמוד בו. הפיצוץ בין הצדדים, ככל הנראה תוקע את המסמר האחרון בארון הקבורה של החיבורים הפוליטיים בין החרד"ל לליברל.
צריכים להצמיח הנהגה מלמטה. בכירי הבית היהודיצילום: כיפה
2. "יש מי שניסה ועדיין מנסה להרוס את הבית שלנו. נפתלי בנט, אדם שהאמנו בו, ניסה למוטט את הבית שלנו על יושביו. רגע לפני הבחירות, נטש נפתלי את הקוקפיט בתקוה שהמטוס שלנו יתרסק אל הקרקע והוא יציל את עצמו...נפתלי אני אומר לך כרב, כטייס, כמפקד וכמחנך: עשית מעשה שהוא אנטי דתי, אנטי יהודי ואנטי חברי...נפתלי פעל בניגוד לכל ערכי הציונות הדתית ולכן כל הצבעה עבורו היא הצבעה נגד הציונות הדתית".
את הדברים הקשים האלה הטיח הרב פרץ ביו"ר הקודם בכינוס מרכז הבית היהודי שנדרש לאשר את החיבור עם האיחוד הלאומי ועוצמה יהודית. האמת, שאת הכניסה של הטייס לשעבר והפוליטיקאי החדש ב-314 קמ"ש (המהירות המירבית של מסוק יסעור) בבנט, ובכלל את כל הנהי והבכי על "נטישת" המפלגה, את כל זה צריך לשים כבר מאחור.
נכון, הייתה ביקורת רבה על המהלכים של בנט ושקד בקדנציה שלהם במפלגה, ועוד יותר על הצורה שבה עזבו. ברור גם שהמתקפות עליהם נועדו למנוע זליגת קולות והשבת מצביעים הביתה, ובכל זאת, הגיע הזמן שבבית היהודי-האיחוד הלאומי יתחילו במלאכת שיקום מצבם הפוליטי, בטח לאחר שהחיבור, שהם כל כך סלדו ממנו, עם עוצמה יהודית הציל אותם מקריסה טוטאלית.
בבית היהודי צריכים ללמוד מסאגת יפעת ארליך, ולהבין שאת הבית הפוליטי של הציונות הדתית אי אפשר לרפא באבחת הצנחות כאלה ואחרות. משבר עזיבת בנט ושקד צריך לשמש כהזדמנות צמיחה וצמיחה, עד כמה שאני יודע, מתחילה מלמטה. ראשית, שתי המפלגות שבכל במה אפשרית הדגישו עד כמה החיבור ביניהן טבעי והם רואים אחד בשני אחים, חייבים להפסיק הפיצול שקיים דה פקטו בלב הציונות הדתית ולאחד את שני מנגנוני הסיעות לכדי מפלגה ממוזגת אחת שתהיה באמת מאוחדת.
צריכים ללמוד ממפלגת השלטון. כינוס מרכז הליכודצילום: יחצ
לאחר מכן, יש צורך בהבראה כלכלית ובהשבת המנגנונים הדמוקרטיים ביותר שקיימים כיום בישראל, קרי לחדול עם הוועדות המסדרות, להפסיק לחפש כוכבים ולא לאפשר למי שאינו חבר מפלגה להתמודד על הנהגתה. במקום השיטות הרעות שהביאו את המפלגה עד פי תהום, יש לקיים בחירות בקרב כלל המתפקדים הן על ראשות המפלגה והן לרשימה כולה.
המודל של הבית היהודי-האיחוד הלאומי, לפחות מבחינת הצד הטכני, צריך להיות הליכוד. במשך עשרות שנים, גם כשהמפלגה מנתה 12 מנדטים, מעולם היא לא פנתה לדרך ההצנחות, אלא הצמיחה את המנהיגים שלה מהשטח, מהבסיס.
הבחירה בעידית סילמן, בשר מבשר לא רק של הציונות הדתית אלא של המפלגה עצמה, למקום השלישי המשוריין לאישה, הוא צעד חשוב שבכירי המפלגה צריכים למנפו ולהשתמש בו כדי לסמן את נקודת השפל של המפלגה ואת נקודת התפנית שממנה היא תתחיל לנסוק למעלה.
בבית היהודי-האיחוד הלאומי חייבים לאפשר לכוחות נוספים מבית לצמוח ולהבשיל לקראת הנהגה עתידית נכון, זה יכריח את הפנטזיונרים הגדולים לאפסן לשנים הקרובות את חלום הנהגת המדינה, אבל יאפשר למפלגה, שמרבית הציבור הדתי לאומי ברח ממנה (להזכירכם, 4-5 מנדטים בסקרים) להצדיק את שמה כמפלגת הציונות הדתית.