1. הבית היהודי מסתמנת כציר המרכזי של הבחירות הקרובות מבחינת הימין הדתי. לא. אני לא מתכוון שמבחינה אלקטורלית היא תכפיל את מספר המנדטים שלה וגם לא, כמחשבתם (המוטעית) של בכיריה, שהיא "האחות הבכירה" בציונות הדתית, אלא שעל הכתפיים שלה, או יותר נכון על כתפי מנהיגה, הרב רפי פרץ, מונחת המשימה לאחד את השורות באמת (ובצורה טכנית) ולא להשאיר זאת כקלישאה חבוטה המצויצת בטוויטר או נאמרת בעוד אחד מטקסי הסיום של מכללה דתית זו או אחרת.
קחו למשל את הפיצוץ עם עוצמה יהודית. זה נכון שאיתמר בן גביר היה זה שהודיע על הגירושין. זה גם נכון שכלל לא ברור כמה החיבור הזה הוכיח את עצמו ויתכן שלא תהיה לו כל תועלת בעתיד. וזה עוד יותר נכון שהמהלך שלו נובע בראש ובראשונה מרצונו לשפר תנאים ובעיקר מיקומים ברשימה. ובכל זאת, מתחילת החיבור הזה בבית היהודי התנהלו כמי שכפאם שד. סליחה. כפאם נתניהו.
כבר לאחר הבחירות החלו התדרוכים, הציטוטים והרמזים שנתנו לכולם, ובעיקר לבן גביר, להבין שלמפלגה אין כוונה אמיתית להתאמץ להכניס אותו לכנסת. למען האמת זה יותר מלגיטימי לסלוד מעוצמה יהודית ולא לחפוץ בשיתוף פעולה עימם, אך יותר חשוב לא להבטיח מה שאתה לא מתכנן לקיים. "ככה לא בונים מנהיגות", אמר בן גביר לרב פרץ. ככה גם לא יוצרים אחדות (טכנית).
יחס מזלזל. בן גבירצילום: פלאש 90. יונתן זינדל
2. "אין סיכוי שנפתלי בנט יהיה במקום ראשון ברשימת איחוד מפלגות הימין", הצהיר הרב פרץ לפני מספר שבועות כשהחלו הדיווחים על המגעים בינו לבין יו"ר הימין החדש, שהספיק להפוך בתוך חצי שנה לשנוא נפשם של רבים בציונות הדתית.
המתח הגדול שבין בנט לציונות הדתית מובן לחלוטין, אך פוליטיקה זו לא רומנטיקה וגם לא יחידה צבאית שם אחוות הלוחמים נדרשת כדי לעמוד במשימה. כמובן שחברים באותה מפלגה צריכים לראות, לפחות באופן עקרוני, עין בעין בנושאים רבים כדי שיוכלו לקדמן, אך במקרה שלנו להזכירכם מדבר בחיבור טכני בלבד.
מה גם שהרב פרץ הוא לא אחרון העסקנים או אחד מחברי המרכז הזועמים. אלא מנהיג המפלגה עם אחריות גדולה. אף אחד לא יכריח אותו להיות החבר הכי טוב של בנט. אף אחד לא יחייב אותו להתארח אצלו בשבת. מיד לאחר הבחירות הוא גם לא יצטרך לשבת לצדו בישיבת הסיעה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להפסיק לנהל משא ומתן בתקשורת, להוריד את גובה הלהבות, להתקשר לקודמו בתפקיד ולומר לו: 'בוא ניפגש. אני רוצה שנתאחד. על המיקומים נדבר אחר כך'.
חבל שלא ניצלו את ההזדמנות לדבר על החיבורים הפוליטיים. הרב פרץ ובנטצילום: פלאש 90. יונתן זינדל
3. אם את היחס המזלזל לעוצמה יהודית עוד אפשר לפטור בשיקולים אלקטורלים קרים שנועדו למקסם את יכולות המפלגה בקלפי, ואת היחס לבנט אפשר לתרץ במהלך הפיצול שהוא כפה על הציונות הדתית, המאבק מול איילת שקד כבר הרבה פחות מובן.
מדובר באדם מאוד פופולרי, הן בציונות הדתית והן מחוצה לה, שבוץ הפיצול בבחירות האחרונות לא דבק בה. ההוכחה? אפילו פעילים בכירים בבית היהודי כבר נפגשו איתה ועם ראש מפלגתם כדי לנסות לשכנעו שיפעל לצירופה למפלגה. גם כאן לא נראה שיש התלהבות גדולה לפעול בנושא. להיפך. יוצאים ביטויים שאולי מפרנסים את העיתונאים וכלי התקשורת אבל פחות את האיחוד המיוחל בימין הדתי.
גם כאן, ברור לכולם שפניה של שקד הם לא להנהגת הציונות הדתית, ואם לא היו מתרגשות עלינו בחירות חדשות היא כבר היתה עמוק בשורות הליכוד. ובכל זאת, שוב נזכיר, מדובר בחיבור טכני בלבד שנועד להבטיח שכולם יעברו את אחוז החסימה, כולל הבית היהודי במידה ומישהו שם חושב בטעות שמקומם בכנסת מובטח.
הציבור רוצה אותה. הרב פרץ יאפשר? שקדצילום: פלאש 90
4. וכעת למה שמובן מאליו שמשום מה גם הוא כבר לא כל כך מובן מאילו - החיבור עם בצלאל סמוטריץ' והאיחוד הלאומי. כתבתי כבר מספר פעמים שצריך עין מיוחדת (מיקרוסקופית או ישיבתית תחליטו אתם) כדי לעמוד על ההבדלים שבין שתי המפלגות ועל המחלוקות האידאולוגיות שיש (או אין) בין אופיר סופר למוטי יוגב, בין אורית סטרוק לעידית סילמן, ובין הרב פרץ לסמוטריץ'.
ובכל זאת, למרות שבמערכת הבחירות הקודמת יצאה לכולם הנשמה עד שנחתם הסכם הריצה המשותפת (שלהזכירכם, היה בסוף אותו הסכם שהוצע מלכתחילה), גם הפעם נראה שאנחנו הולכים לפני קרב תרנגולות ומריטת נוצות. לא. לא בין הרב רפי ובצלאל שהם כידוע מסתדרים מצוין ועובדים כתף אל כתף ובשיתוף פעולה מלא, אלא בין הסובבים אותם שלא מצליחים להגיע לעמק השווה בעניינים הכי פעוטים.
גם במקרה הזה, האחריות רובצת לפתחה של הבית היהודי והעומד בראשה. מכיוון המפלגה צצים קולות הקוראים לפתוח את ההסכם הנוכחי (שבו הרב פרץ ראשון, סמוטריץ' שני ובוחר את התיק הבכיר). מה מפריע להם? ככל הנראה הפחד שיריבם לא יקבל את תיק המשפטים, לא יתאהב במשרד התחבורה ויחשוק במשאת נפשו של הרב פרץ - תיק החינוךשאנשיו כל כך רוצים להשאיר בידיו. הבעיה היא, שמישהו כאן לא הפנים שמהאופוזיציה לא מתמנים לשרים, ובטח לא כשנשארים בבית לאחר שלא עוברים את אחוז החסימה. תשאלו את בנט ושקד.
המובן מאליו לא כל כך מובן מאליו. הרב פרץ וסמוטריץצילום: פלאש 90. יונתן זינדל
5. שיהיה ברור. האחריות לאחדות (טכנית, אל תיבהלו) מוטלת על כתפי כולם. גם מבן גביר, בנט, שקד וסמוטריץ' יש ציפייה שימצאו את הנוסחא שתאחד את סך החלקים, ובמקרה שהדבר לא יצליח, שלא יכנסו להרפתקה מיותרת שתיגמר בבכי ב-17 בספטמבר.
אך כמי שהתגייס לצה"ל וסיכן את חייו כטייס מסוקים, כמי שהקים מוסד חינוכי מצליח ועמד בראשו במשך שנים ארוכות, כמי שעזב את עיסוקיו כדי לשרת כרב צבאי ראשי, כמי שנענה כשהוועדה המסדרת קראה לו לדגל, וכמי שציר המשא ומתן סובב סביבו וסביב מפלגתו, כך צריך הרב רפי לעשות כשהציבור, שנקעה נפשו ממריבות מטופשות, דורש אחדות (טכנית, טכנית, לא להיבהל). גם במקרה הזה הוא צריך לומר: "הנני".