בשבת החולפת פורסמה ב'ישראל היום' כתבה מטרידה על לקויות עמוקות בבקיאות תלמידי תיכונים ומוריהם בנושאי אזרחות, היסטוריה ואקטואליה. מהו הפתרון שיעזור לנוער שלנו לדעת את הדברים לפני הסקר הבא?
מהפכת הידע שהחלה באמצע המאה ה-15 עם המצאת הדפוס קיבלה תפנית מרשימה עם כניסתם של הסמארטפונים לחיינו, מהלך ששינה לחלוטין את יחסנו למידע. אם בעבר ידע היה מצרך נדיר שקשה להשיג הן מצד מחירו והן בשל החריצות שצריך להפגין כדי לרוכשו, הרי שהיום לא צריך לקנות ספר, לא לחפש מאמרים בכתבי עת ובטח שלא לחכות לשעת פתיחת הספרייה. היום, לכל תלמיד תיכון (ובחלק לא מבוטל מהמקרים אפילו לתלמידי יסודי) ישנה אנציקלופדיה בכף היד, ממנה ניתן להשיג את כל המידע מיד, בלי לעמול ובלי לזוז מהמקום.
מערכות החינוך בעולם בכלל ובישראל בפרט מבינות את האתגר ומתאימות עצמן לעידן החדש. רק לאחרונה הוכרז על שינוי שיטת הבחינות בהיסטוריה: מבחינה עם שינון של מאות עמודים עמוסים באירועים, תאריכים, שמות ומקומות, התלמיד הישראלי מתחיל להיבחן עם ספרים פתוחים. שר החינוך הסביר שמטרת המהלך להפוך את בחינות הבגרות לרלוונטיות לדור המידע הנגיש – פחות למידה ושינון בעל פה ויותר שימת לב ליכולת ניתוח וחשיבה. לכאורה בעולם של נגישות מידע אין צורך לעייף את התאים האפורים במוח בשינון נתוני טריוויה על מאורעות ודמויות עבר שונות. אז מה בכל זאת הבעיה שלנו במצב שתואר בכתבה?
בעוד לימוד ההיסטוריה של יפן מספר לנו רק מה קרה; ההיסטוריה של ישראל מספרת לנו מי אנחנו – וזה כל ההבדל. העניין הוא שהידע בנושאי ציונות, מורשת, אזרחות ואקטואליה הוא הבסיס לבניית הזהות של הנוער, ההיכרות עם המושגים היא המצע לצמיחת התחושות והערכים המרכיבים את הזהות הלאומית של כולנו. ידע חסר במושגים הנוגעים לזהות היא בורות שמובילה לאדישות, דבר העומד בניגוד למטרת החינוך החותר להעמיד דור דעה עם זיקה לעם ולארץ, דור בעל לב פועם לערכים ולציונות.
ההתמודדות עם חוסר הידע של התלמידים לא תצלח אם נחזור לשיטת הלמידה הישנה שכוללת שינון תאריכים. ההתמודדות עם חוסר הידע והניתוק מאבני הזהות שלנו תתבצע רק דרך הרגליים באמצעות לימוד חוויתי; אם נגיע לאתרי מורשת קרב עם הדרכות איכותיות ומקיפות לא נפספס בבוחן את שם המלחמות ומתי הן אירעו, ואם נצא לסיור בגשר הזיו נראה בעיניים את ההכנות לליל הגשרים נלמד להכיר את הפלמ"ח, ואם נצא מתא עולי הגרדום של מוזיאון אסירי המחתרות לא נשכח את מילות התקווה.
במסגרת עבודתי יצא לי ללוות עשרות אלפי תלמידי תיכון, שצועדים ומסיירים ברחבי הארץ. דווקא היום כשהמגמה היא לצמצם את הטיולים - ראוי שנתייחס לאותן שאלון כתמרור אזהרה ובהבנה כי ישנה חשיבות מכרעת לדרך החוויה כמעצבת זהות ישראלית, ונדע להחדיר את הציונות דרך הרגליים.
הכותב הוא רכז תוכן במדרשת הגולן מבית עמותת 'רוח הגולן'