זה היה יום מטורף בשבילנו העיתונאים הירושלמים. התרגשות כמו ביום של גמר גביע דמיוני בין בית"ר ירושלים להפועל קטמון. כל כך הרבה דובר על מערכת הבחירות לראשות עיריית ירושלים, לראשות בירתנו הנצחית שרק השנה נשיא ארה"ב העביר אליה את השגרירות האמריקאית והוכרה על ידו כבירת ישראל.
חודשים של הכנות, ראיונות מרכזיים עם המועמדים העיקריים (וגם עם הפחות עיקריים), מעקב בטוויטר ובקבוצות הוואטסאפ אחרי כל האינפורמציה הכי רלוונטית עבורנו. מעורבות בהתכתשויות והתנגחויות בין הדוברים השונים של המועמדים והרצון לספק לקוראים שלנו את כל המידע המדויק והחשוב.
אם עלינו העיתונאים עברה תקופה אינטנסיבית, בוא נחשוב מה עבר על המועמדים עצמם בשנה האחרונה. גיוס כספים, לילות לבנים, גיוס פעילים, מטות, דוברים, יועצי תקשורת, יועצי דיגיטל, קמפיינרים ועוד. המועמד צריך לדעת לגייס את התושבים סביבו, לקיים חוגי בית, לעבור משכונה לשכונה ומבית לבית. ישנם אפילו שהיו צריכים לעבור בין עיר לעיר או מכפר לכפר. השקעה של שנה שלמה כדי להגיע לכס ראשות העיר שנמצא בכיכר ספרא. אותו כס שעליו ישבו אנשים כמו טדי קולק, אהוד אולמרט וניר ברקת.
ואז מגיע היום הגדול. בית"ר נגד הפועל. צהוב מול אדום. אפילו ארגנו לאוהדים יום שבתון כדי שיגיעו למשחק. הבעלים יושב כבר ביציע ומחכה לאוהדים, השחקנים מתחממים על כר הדשא והכרוז כבר מחמם את הגרון. כולם מחכים. בהתחלה מתחילים להגיע מעט אנשים, חלקם עם צעיפים של בית"ר, חלקם עם צעיפים של הפועל. אבל לקראת שריקת הפתיחה כבר כולם מבינים את תמונת המצב, האוהדים לא יגיעו היום. המשחק פשוט לא מעניין את הציבור.
33 אחוזי הצבעה. זה המספר. שישה אחוזים פחות מלפני חמש שנים, בלי יום שבתון. הבחירות פשוט לא מעניינות את הציבור.
יצאתי ביום שלישי, ביום הבחירות, אחרי שהצבעתי, להסתובב בעיר. באזור תלפיות היו הפעלות לילדים, הרחוב היה מלא אנשים עד שהייתי בטוח שאני בכלל נמצא בתל אביב ולא בירושלים. קניון הדר היה מלא מפה לפה, ואני לא יכול לדמיין מה היה בכלל בממילא או בקניון מלחה.
באחד מבתי הקפה בקניון, תמיד נמצאים שם כמה "פרלמנטים" שונים. ביום רגיל אתה שומע אותם מדברים על הלכלוך בעיר, על כך שהצעירים עוזבים את העיר ושהתחבורה הציבורית גרועה. תלונות. אתה גם יכול לשמוע אותם שצריך לפטר את המאמן של בית"ר כי "זה לא הגיוני שהקבוצה שלנו תהיה במקום האחרון."
כשבני ישראל יצאו ממצרים אחרי מאות שנים של עבדות, הם התלוננו. התלוננו על הרבה דברים שהיו להם בתקופת העבדות שמשה לא מצליח לספק להם במדבר. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". הרי במצרים, כל אבטיח מלמיליאן.
כנראה שגם בעוד חמש שנים, למרות שזה לא מעניין את הציבור, ייצאו המועמדים לחוגי בית, גיוס פעילים, הקמת מטות כשבראש המועמדים - החלום לשבת בבניין העירייה. כנראה שגם בעוד חמש שנים, אנחנו העיתונאים נצא לשטח, נאסוף סיפורים, נחשוב על השאלות הנכונות ונראיין את ראש העיר העתידי במחשבה שזה מעניין את הציבור. כנראה שגם בעוד חמש שנים, הפרלמנטים יתכנסו בקניון במקום בקלפי וידברו על המאמן שצריך לפטר, על השחקנים שצריך להעיף, על העיר המלוכלכת שצריך לנקות ועל הילדים שלהם שעזבו את העיר.
והצעירים כבר מבינים שאם זה המצב, אולי באמת עדיף לרדת בכביש 1 או אפילו לקחת רכבת מערבה מכאן. מההר לשפלה, מהאוויר הצלול ללחות הדביקה, מעיר הבירה לעיר הלבנה, מי-ם לים.