הפלה בטרימסטר ראשון? את לא לבד

לפני חודשיים וקצת עברתי הפלה לקראת סוף הטרימסטר הראשון ומאז נכנסתי למעגל שאני קוראת לו ביני לביני מעגל הנשים השותקות. למרות שהפלה כזו יכולה לקרות ב20% מההריונות (בינינו, יש לי הרגשה שזה קורה הרבה יותר) המון נשים לא מספרות ומשתפות על כך, נשארות לסחוב את הכאב והאובדן לבדן. אני כאן כדי להשמיע את הקול שלהן.

השלב הראשון – שלב הגילוי

יכול להיות שזה התחיל בדימום פתאומי או בבדיקת אולטרסאונד שגרתית. כך או כך רגע ההפלה יכול להביא איתו המון המון רגשות – החל מהלם מוחלט, תחושות אובדן (כן, גם אם מדובר בהריון צעיר מאוד), אשמה, החמצה, תחושה ש"ידעתי שזה יקרה", ותתפלאו, אפילו הקלה. אין כזה דבר תחושה שהיא לא לגיטימית וחשוב לתת מקום לכל תחושה שעולה ולהבין שזה נורמלי. מה שהכי חשוב זה לזכור שלא עשית שום דבר או גרמת להפלה לקרות. הפלות בטרימסטר ראשון הן מנגנון טבעי ובריא של הגוף לסיים הריונות שמתפתחים באופן לא תקין.

השלב השני – שלב ההמתנה

לעתים ייקח זמן מרגע הגילוי עד לרגע בו הרחם תתרוקן, בין אם באופן טבעי ובין אם באופן רפואי. השלב הזה יכול להיות מריטת עצבים של ממש – "נו, אני יודעת שההריון הזה נגמר, אז רק שנסיים עם זה וגמרנו". לדעתי העבודה העיקרית כאן היא לקבל את האובדן, לתת לו מקום, לדעת שתהליך פרידה לוקח זמן גם בגוף וגם בנפש. להקשיב לצרכים העולים, בין אם פיזיים ובין אם נפשיים, לעשות דברים שאת מרגישה שייטיבו איתך וכן – לא להסס לשתף, לקבל עיטוף ותמיכה ממי שאפשר. בשלב הזה תחושת חוסר האונים הולכת וגוברת, גם בגלל שלא תמיד יודעים איך זה ייגמר ובאיזה אופן וגם בגלל שלא תמיד אנחנו בטוחות שהגוף שלנו ידע לעשות את העבודה או איך נתמודד נפשית עם ההפלה עצמה. אז קודם כל מקווה שהטור הזה יעזור קצת וייתן כיוון, אבל הדבר השני הוא שאני מקווה שמעגל השתיקה סביב הנושא ייפרץ וכך נוכל לתת תמיכה מאישה לאישה בנושא. אני רוצה להניח כאן בזהירות את האופציה של הפלה טבעית, לסמוך על הגוף שהוא יודע להיפרד מהעובר באופן עצמאי. יש דרכים לעודד את הרחם להיפרד מהעובר – דיקור, רפלקסולוגיה, שתיית תמציות שונות. כמובן שאין לראות בדברי המלצה רפואית, אבל שתדעי שזה אפשרי.

השלב השלישי – הפלה פעילה

את המושג הזה שמעתי מחברה קרובה שעברה השתלמות בנושא הפלות וליווי אובדן הריון של חני גולד. ממש כמו שיש "לידה פעילה" שבה הגוף מפתח צירים על מנת לעזור לתינוק להיוולד, כך גם בהפלה יש שלב שבו הגוף מפתח באופן טבעי צירים על מנת להיפרד מהעובר. זה יכול לקרות במשך שבוע ואפילו יותר או בבת אחת. אני זוכרת שממש כאבתי ואמרתי לעצמי: "אמאל'ה, זה ממש כמו לידה, למה אף אחד לא אמר לי?" אז הנה, אני אומרת – הפלה יכולה להרגיש כמו לידה וכמו שבלידה אנחנו מקיפות את עצמנו באנשים שיתמכו בנו, משתדלות להיות בתנועתיות, לנשום, להשתמש בכל מיני טכניקות להקלה בכאב – כך גם בהפלה. 
במידה ובחרת בסיום יזום של ההפלה באופן רפואי, גם כאן, אל תהססי לבקש עזרה ותמיכה, לשאול את הרופאים על ההליך הרפואי – מה הוא כולל, מהם השלבים, על התאוששות וכל דבר אחר שמטריד אותך. 

השלב הרביעי – ההתאוששות

ממש כמו שאחרי לידה יש תקופה של משכב לידה בהן הגוף והנפש זקוקים להתחזק, כך גם אחרי הפלה. אל תתפתי לחזור ישר אל העבודה ואל פעילות מלאה, ההחלמה יכולה לארוך זמן. נסי לקבל עזרה בכל מישור שייטיב איתך – בין אם בבית, במידה ויש ילדים נוספים, ובין אם טיפול אצל אשת מקצוע להחלמה נפשית מהחוויה הלא פשוטה הזו. אין מצווה לעבור את הכל לבד, בעבר חיינו במרחב שבטי שבו נשים היו תומכות אחת בשניה וכולנו עדיין זקוקות לתמיכה הנשית-שבטית הזו, זה לא אומר שאת חלשה או שמשהו בך לא בסדר. זה בסדר להתאבל, זה בסדר לקחת את הזמן, זה בסדר לא לרצות הריון נוסף או לרצות הריון נוסף – את בסדר. שימי לב שתהליך הטהרה יכול לארוך זמן וכדאי להגיע מוכנה לכך, לפעמים גם אחרי הפלה טבעית וגם אחרי התערבות רפואית יש עדיין שאריות מההריון וגם כאן יש מה לעשות (קונבנציונלית או אלטרנטיבית). 
ומעל לכל – זכרי שיש נשמה שהגיעה לעולם וירדה אליך, דרכך, להשלמת התפקיד שלה. את מוזמנת להיפרד ממנה בכל דרך שנראית לך, להודות לה שבחרה בך ולשחרר אותה לעולם שכולו טוב (כן כן, גם אם זה "רק" הריון של 5 שבועות). 

צילום: shutterstock

ומילה לבני הזוג ומי שסביב

לפעמים אני תוהה מה יותר קשה – לעבור הפלה או לראות את האישה האהובה עליכם סובלת בלי יכולת למנוע ממנה את הסבל. אם אתה "בעל של" ברור שגם אתה עובר איזשהו תהליך משל עצמך, גם אם לא ברמת הגוף, בוודאי ברמת הנפש. זה בסדר לבקש עזרה, זה בסדר לא לדעת מה לעשות, זה בסדר לכאוב, זה בסדר להיות חסר אונים – אתה בסדר. בכלל, ההמלצה שלי לבני הזוג לא להיות תלויים רק אחד בתמיכת השני אלא לחפש כל אחד מקורות תמיכה שיעזרו לכם להתמודד ומתוך כך להעניק כשאתם מרגישים מלאים יותר ולא חסרי אנרגיה.

לכל בני המשפחה והחברים/ות הקרובים – לא תמיד יש מה לומר, לא תמיד נכון לומר כל דבר. אפשר להציע עזרה, חיבוק או תמיכה. בעיני, הכי טוב לומר: "אני ממש מצטער/ת לשמוע שעברת/ם כזה דבר, לא יודע/ת כ"כ מה לומר אבל תדעי/ו שאני אתכ/ם האם יעזור לכ/ם ש...?" ואז להציע כמה דברים פרקטיים שאפשר לבחור ביניהם. יש לכם כוח ריפוי אדיר, כוח של ביחד ולפעמים, זה כל מה שצריך כדי להירפא.

"וְיִתֵּן לְךָ בָּנִים וּבָנוֹת צַדִּיקִים וְצַדִּיקוֹת עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת כָּל יְמֵיהֶם. וִיהִי מְקוֹרְךָ בָּרוּךְ" (מתוך ברכת הבנים)

בת-חן ווייל היא מדריכת כלות, יועצת זוגית ומינית, מנחת סדנאות ומנהלת קהילת "להיות אישה" לנשואות טריות. לתגובות batchen10@gmail.com.