טור אישי שוב אשמות: בניגוד לגברים, לנשים נשואות קשה לשמור על קשר עם חברות

השבוע היה שבוע מעניין. מורכב ממלא אירועים שחלקם היו בפורום משפחתי חלקם בפורום חברי, אבל רגע אחד בו חברת הילדות שלי ישבה על הספה בביתי ופיטפטה ארוכות עם בארי בת ה5.5 שהפעם האחרונה בה הן נפגשו היתה כשהיא היתה תינוקת, ריגש אותי מאוד ובמקביל גרם לי לעצב עמוק.

אחר כך כמובן שהעליתי את המחשבות שלי לעמוד האינסטגרם שלי, וניהלנו דיון פתוח בנושא חברות. קיבלתי המון הודעות עם מחשבות מורכבות בנושא חברות.

רגע בואו נחזור להתחלה.

אני טוענת כבר שנים, שנשים נשואות עם ילדים מתקשות מאוד מאוד לשמור על קשרי חברות עם חברות שאינם נמצאות בקירבה פיזית אליהן. ברור שלא כולם אבל הרוב המוחץ מתקשות לנהל הרבה מערכות יחסים חבריות גם אם מדובר באנשים שהן מאוד אוהבות וכל מפגש איתם זה "כמו משפחה".

גברים איכשהו מצליחים לגמרי לפנות את הזמן שליחות טלפון למפגשים יחסית צפופים, ואיכשהו ברוב המקרים החברויות שנשמרות זה עם החברים מהצד של הגבר. לא לסקול אותי. אני יודעת שחלקן ממש טובות בזה, נפגשות מלא. מנהלות שיחות ארוכות אל תוך הלילה ועוד. אבל. רובינו כל כך עמוסות שאנחנו חולמות על המפגשים האלה אבל זה לא קורה. ואני תוהה למה? על מה זה יושב. למה אנחנו לא מצליחות להגיע למצב של מפגש פעם בחודש עם אדם קרוב וחשוב לנו מהעבר.

התשובה שכנראה עולה לכולכן בראש כמו למרבית הנשים שדיברתי איתן על זה היא - החיים עמוסים. שהרי בהתאמה לטור הקודם שלי, אנחנו נשים בדור החדש בו אנחנו גם וגם וגם. גם אימהות להרבה ילדים, גם קרייריסטיות, גם מתנדבות לוועד כלשהו בישוב או בכיתה, וגם פתחנו עסק של שירות מוניות לחוגים-  "מי פנוי ברוטשילד להקפיץ לחוג התעמלות קרקע במקביל לחוג סוסים?"

אבל רגע, מה עם הגברים של הדור החדש, רובם גם מג'נגלים חיים של בית משפחה ועבודה במקביל. הרציניים שבינם (או הדוסים) גם מקפידים על תפילות ואולי לימוד תורה איפה שאפשר. אז איך הם מצליחים יותר בנושא החברות?

יש שכתבו לי שזה גם קשור לרמת הדרמה שחברות נשית דורשת, ולפעמים היא מאתגרת יותר מחברות גברית שמספיק טפיחה על השכם, ו"מה קורה" קטן כדי להרגיש הכי קרובים.

אצלנו הנשים הכל מלווה בדרמה, למה לא הגבת לי כשכתבתי לך, למה לא ענית כשהתקשרתי? אין מספיק סלחנות אחת למצבה של רעותה. שזה די מוזר בהתחשב בעובדה שכמעט כולנו באותה הסירה.

אני כבר אנוח בקבר

אני כמעט בטוחה שמדובר במשהו עמוק יותר. משהו שדורש פתרון ואולי אני ממש על סיפו. אנחנו שמות את עצמנו כרגיל במקום אחרון. אנחנו מקדימות ילדים, מקלחות, סדר יום, סדר בית, כיבוד הורים, ועוד, לפני שאנחנו מסתכלות על עצמנו.

מה הסיפור לקבוע מפגש? אין סיפור, נכון? נגיד שכבר קבענו כזה עם תאריך ושעה, והחלטנו שבאים. למה תמיד יש הברזה כלשהי או חיזלוש של הרגע האחרון?

אנחנו מתקשות להגיד "קבענו". ופשוט לדאוג להיות שם. כי יש את כל מה שקודם למפגש הזה. כל מה שלכאורה יותר חשוב ממנו, שתמיד אבל תמיד יקפוץ איזה בלתם וינסה להקשות עלינו.
ואנחנו, אולי מתוך מקום של הרגל או עייפות החומר, מעדיפות לוותר על המפגש הזה מלנסות להתחיל לפתור את הבלתם או לחילופין פשוט ללכת ולהאמין שיסתדרו בלעדינו בפיתרון המשבר. יכול להיות שחלקכן לא מרגישות ככה, אבל אני ממש כן. אני תמיד אעדיף להגיד את המשפט ההזוי: "יאללה אז אני לא אלך וזהו!" אין לי כוח להתחיל להסביר מתי החוג מתחיל ולדאוג לבייביסיטר הנדרש או לחילופין להגיע בסוף הערב הביתה ולגלות שהבית הפוך. אז אני לא אלך!  שזה אגב, דומה ממש, כמעט אחד לאחד, למשפט הפולני המעייף- אני כבר אנוח בקבר.

עכשיו מה אנחנו עושות בזה? בגדול את כל מה שתמיד אמרנו שלא נעשה. אנחנו הופכות את הבית לתלותי בנו. אנחנו מייצרות מצב שאף אחד לא יכול להסתדר בלעדינו ויותר מזה מייצרות ציפייה קבועה שאמא תמיד תפתור את הכל. כך שבעצם אנחנו מונעות עצמאות מכל הסובבים אותנו, כולל הבעל, הילדים, הבוס בעבודה. אנחנו הופכות להיות אבן הראשה שבלעדיה הכל מתפרק.

לא רוצה להיות הכל של הכל

פעם רציתי לדעת משהו על אח שלי (זה הזמן לספר אני לפעמים מרכלת על האחים שלי מאחורי הגב:)), התעניינתי מה קורה איתו בהקשר המשפחתי תעסוקתי, אז שאלתי את אמא שלי כדרך אגב בשיחת חולין "מה קורה איתו". אתם יודעים מה היא ענתה לי? "לא יודעת, אבל את מוזמנת לשאול אותו". כמובן שהיא שיקרה, כן? ברור שהיא ידעה טוב מאוד מה איתו. אבל זו השיטה שלה כבר שנים לאפשר לקשר שלנו לצמוח בלעדיה. והיא עושה עבודה טובה מאוד. היא מעולם לא שמה את עצמה במרכז, ולא גרמה לנו להרגיש שאנחנו לא יכולים בלעדיה. היום אני מבינה שזו משימה מאוד לא פשוטה.

בשנים האחרונות אני מרגישה שזה מרכז העבודה שלי עם עצמי. לאפשר לעצמי לעשות דברים בלי להרגיש כל הזמן נקיפות מצפון על החוסר שאני אייצר לילדים שלי או להוא. וזה מחייב אותי לא לראות את עצמי כמרכז הכל. אפשר להסתדר בלעדיך. אם לא תהיי, הם יכינו ארוחת צהריים סבבה ובסוף כשיגמרו להם הכפיות הם גם ישטפו כלים. הם יתקלחו או שלא, ולא ימותו מזיהום בכל אברי הגוף עקב הזנחה פושעת. וגם למבחן הם ילמדו מתישהו או שלא, וילמדו מהחיים שאולי למבחן הבא כדאי  ללמוד טוב יותר.

יש עדינות חשובה שאני חייבת ללמוד, בין היותי הכל של הכל, לבין ההבנה שזה לא בריא לאף אחד שאני ככה. ובתוך זה כמובן שנכנסת החברות. אם אני אפנה זמן לחברים והמשפחה שלי תראה אותי שעתיים פחות בשבוע. לא יקרה שום דבר ואולי אפילו ילמדו עוד ערך אחד או שניים בחיים וקצת עצמאות , וקצת לריב עם האחים.

אני שחושבת על עצמי, היא דבר חשוב, ערך חינוכי שלא ניתן לזלזל בו. וכדאי ללמוד לעשות את זה בהקדם גם בשביל המשפחה שלי.