"שמע ישראללללל, מה אני עושה איתם?! כל פעם שיש אזעקה, אני רואה אותם לבנים כמו הקיר, אני צועקת עליהם לרוץ מהר לחדר בטחון, כדי שיהיה להם קצת רוגע! הם בטח מתים מפחד שעוד שניה טיל נופל להם בתוך הדירה ואני לא יכולה לעזור להם, כי מה אמא שלהם יכולה לעשות נגד טיל?! שה' ישמור אותם מהטראומה הזאת".
אם קראתם בין השורות, אתם יכולים כבר להרגיש את ההיסטריה של האמא הזאת. היא כל הזמן דואגת שהילדים שלה חרדים ומפוחדים, אבל היא בעצמה פקעת עצבים.
מישהי שאלה אותי השבוע: איך מחנכים ילדים למודעות נפשית? חשבתי לעצמי שזה נושא ממש חשוב, אבל גם קלטתי שישה פה מלכודת מסוכנת שכל אחד יכול ליפול בה. ונופלים בה מדי יום.
יש הרבה הורים שמגיעים אל הפסיכולוגהמטפל כשהם גוררים ילד או ילדה איתם. הם "מניחים" את הילד מול המטפל ואומרים: "הוא מקולקל. תתקן לי אותו". למה? כי הוא מפריעמרביץמשתולללא מקשיבלא מיישר קו עם הילדים הנורמליים והמערכת שמסביבו. כאילו שהם קוללו באיזה קללה עתיקה ונולד להם ילד כזה או שהיה להם איזה פגם גנטי ועכשיו פתאום נוצר להם בן סורר ומורה.
כל מה שנשאר לפסיכולוג לעשות (או להדריך את ההורים לעשות) הוא לפתוח את הראש של הילד עם מברג, להוציא את הקופסא השחורה ולהזיז כמה מתגים ימינה ושמאלה. באופן פחות ציני- צריך ללמד אותו מה עושים נכון ואיך עושים. אם ההורה יותר מודע, אז הוא פשוט יבקש שהפסיכולוג ילמד את הילד איך להתחבר לרגשות ולחדד את האינטליגנציה הרגשית שלו.
הכל טוב ויפה וכל הכבוד להורים שלוקחים את הענינים בידיים ופונים לעזרה! אבל- שום דבר לא ישתנה, אם ההורים לא יבינו שהם נמצאים במוקד ההשפעה על הילד. האם הם מודעים רגשית לעצמם? האם הם מעבירים את המסר הרגשי העמוק אל הילדים שלהם? אחד מהרגעים המפדחים שלי בתור אבא שהוא גם מטפל- אני זוכר מקרה שבו ראיתי את הבן שלי מתפוצץ על אחיו הקטן וצועק עליו. תפסתי את הבן שלי בכעס וזעקתי: "למה אתה מתעצבן עליו?! למה אתה לא יכול להגיד לו את זה בצורה רגועה ויפה?!". פתאום קלטתי את הגיחוך של הסיטואציה- איזה כוחות נפשיים רכש הילד שלי להרגיע את עצמו כשקורה משהו, אם אני לא העברתי לו את היכולת הזו? אם אני לא העמדתי לו דוגמא חיה כדי שהוא יוכל להפנים אותה?
 |
|
(צילום: שרית גלטשטיין)
|
כהורים, אנחנו נוטים לפעמים לדרוש מהילדים שלנו את האידיאל המוסרי, באופן קצת צבוע. "אסור לך לראות יותר מדי סרטים", אנחנו מגבילים אותם לטובת הבריאות המוחית שלהם, ואחרי ההשכבה אנחנו משתרעים על הספה וצופים כל הערב בטלוויזיה או באינטרנט. "אסור לך יותר מדי ממתקים, זה לא בריא", אנחנו מכריזים באכפתיות ואז טוחנים שוקולדים אחרי שהם הולכים לישון. העולם הפסיכולוגי יודע שילדים הם גאונים בקליטת מידע- גלוי ונסתר. יותר מהמסרים המילוליים- הם קולטים את מה שנעשה בשטח.
לילד אין הרבה מקורות ללמוד על דברים, חוץ ממה שהוא רואה בבית. ושתי עמודי ההוראה שלו הם ההורים שלו. הוא צריך להטמיע בעצמו תשובות לשאלות כמו: "אם אני מרגיש משהו רע- להסתיר את זה או לדבר על זה?", "אם משהו לא הולך לי- איך אני מתמודד בלי להשתגע ולכעוס?", "אם אני רוצה משהו אבל הוא רע לי- איך אני בונה בעצמי יכולת להתאפק או לדחות סיפוקים?". אין פה איזה צרצר מדבר או פיה קסומה שיופיעו כל פעם ויתנו לו טיפים. זה אנחנו. בין אם נדבר את זה ובין אם לא- הוא לומד כל הזמן.
אז אם אנחנו באמת רוצים ילדים מודעים, נצטרך לעשות בדק בית פנימי אצלנו. ואם כבר מישהו צריך לצאת למסע קשה לבירור העולם הרגשי- בואו נהיה החלוצים לפני הילדים. מה יש, גם אנחנו יכולים להיות מקולקלים, לא?