שלושת התרחישים המביכים, קורים במקומות שונים, אבל אני שונא את כולם כאחד. אחד, ליד תחנה מרכזית ישנה של כל עיר: יושב גבר מזוקן ושמן, מסריח ומרופט ואומר לי: "צדוקה, צדוקה! בחור, תביא משהו!". בתרחיש השני, הגבר המזוקן והשמן מופיע בתוך העיגול מזכוכית הקטן שבדלת שלי. אני פותח את הדלת, והפעם הוא חמוש במכתבים מנויילנים עם חתימות של רבנים שאני יכול להישבע ששמעתי עליהם איפשהוא, מספר לי סיפור קורע-לב על זה שהוא אלמן עם אישה ו-11 ילדים. תרחיש שלישי במטבח ביתי, אני אענה למספר בלתי-מזוהה, ושרה מעמותת "פתחו-קצת-את-הלב-והמון-את-הכיס" נותנת לי הרצאה מונוטונית של חצי שעה ומבקשת את שלוש הספרות האחרונות בכרטיס האשראי.
התרחישים הקטנים האלה זורקים אותי לתוך מערכה נפשית עקובה מדם. הלחץ הגואה מהמתקפה, החשדנות, הנסיונות להיחלץ, המבוכה, השקר, רגשות האשם וההכאה העצמית על כך שאני קמצן ולא אכפת לי מאף אחד.
בסופו של דבר, אני כמעט משוכנע שהבנאדם רמאי. שהלמבורגיני שלו מחכה לו מאחורי הסיבוב. שהוא עצלן. שהוא יושב בבית-מדרש וחולם כל היום, אבל זה עדיף לו מאשר לעבוד. לפעמים אני גם תורם, אבל מרגיש שנפלתי בפח ושאני תורם רק כי לא נעים.
הבעיה האמיתית שלי, היא שאני הופך את האנשים האלה לקריקטורה. הם נכנסים לי לקטגוריה סטיגמתית של "קבצן" או "רמאי" או "מסכן" ומאבדים קצת את האנושיות שלהם. ואז מערכת היחסים שלי איתו היא: אני צריך להוציא שטר ולתת לו. כמו שאני צריך לשלם כדי להיכנס לחניון.
הסיבה שאנחנו "מקטלגים" אנשים בתור דמויות סטריאוטיפיות היא לרוב כהגנה. המוח שלנו תמיד עירני ורוצה להגן עלינו. אם הוא היה מנתח את כל מה שאנחנו רואים במשך היום, היינו משתגעים. תחשבו שמישהו היה קופץ עלינו ברחוב עם סכין, והמוח שלנו היה מתחיל לחשוב: יש פה איש. הוא גבוה. פניו קצת כהות. הוא לובש ג'ינס. יש לו סכין ביד, ייתכן והיא נועדה לחיתוך סלט.
במקום זה, מה שקורה במציאות, זה שהמוח שלנו אומר: "הצילו! ערבי ערס עם סכין! תתחיל לברוח!!!". המוח שלנו מיד מקטלג- הוא ערבי עם סכין ולכן הוא מסוכן.
כמו שלפעמים אני מפספס את האדם שמולי ומקטלג אותו בגזענות, זה עצוב שאני מקטלג את מקבץ הנדבות בתור מקבץ נדבות. אם לא הייתי מפרש אותו כמסוכן, הייתי יכול להגיד: יש פה אדם. שכואב לו. אולי אזמין אותו לשתות כוס קפה איתי ואנסה לעודד אותו. כמובן, שגם אשאל אותו מה הוא צריך ואנסה לעזור לו כלכלית.
פעם פגשתי אדם שביקש ממני כסף לאוכל. בדיוק יצאתי מהסופר, והייתי עם שקיות של קניות. הצעתי לו אשכול בננות והוא התעצבן ואמר לי: "מה אני, קוף?!". אני באמת מקווה שאצליח להפסיק לחשוב כמו קוף שחי בג'ונגל המסוכן, ואתחיל לחשוב כמו בנאדם. בהשראת פרשת תרומה.