מדי פעם אני שולף איזה נושא סופר-קשה, שרציתי לדבר עליו כבר חודשים, אבל צנזרתי שוב ושוב. בגלל שהתחלתי לקחת השראה מפרשת השבוע כדי לבחור את הנושא, אז לא יכולתי להתעלם הפעם. האונס האכזרי של דינה, מחייב אותי לדבר.
אפשר לדבר על אונס מכל מיני כיוונים. מעניין, למשל, שהאונס של דינה הוא מסוגי האונס היותר נדירים- 87 אחוז ממקרי האונס קורים על ידי אדם מוכר לנאנסת ובמקום שבו היא נמצאת ביום-יום. אבל בגלל שאני מדבר על הנפש, אני רוצה לדבר על זה מזוית אחרת לגמרי...
אם הסטטיסטיקות אומרות נתון מבהיל ומחריד, שאחת מתוך חמש נשים נאנסה או "תיאנס" (השפה של הסטטיסטיקה מזעזעת עוד יותר) ושאחת מתוך שש או שבע נשים נפגעת מגילוי עריות (כלומר תקיפה מינית בתוך המשפחה), אז אנחנו מסתכלים סביב ולא מבינים: איפה כל הנפגעות והנפגעים האלה נמצאים? (הנתונים לגברים נפגעים הם לא כל-כך רחוקים, אגב).
התשובה היא קשה לעיכול. ממש. כדי לספר עליה, אחזור אחורה כמאה שנה. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, נפגש עם מטופלות בוינה. תוך כדי הטיפול והכניסה אל תוך הנפש, מתחילות לצוץ תופעות מטרידות- המטופלות השונות מתחילות לדבר על יחסי מין עם אביהן. פרויד מבועת ומבולבל. מדובר בנשים ממשפחות עשירות ונכבדות!
האם זה יכול להיות? האם יפוצץ את הפרשה? האם יאמינו לו? האם יש לו הוכחות? האם הוא השתגע? סופו של דבר, לפרויד היה כל כך קשה לעכל את המציאות שנגלתה לפניו, שהוא היה חייב לפתח תיאוריה שסוברת שלנשים יש פנטזיה מינית סמויה של קיום יחסים עם אביהם. זו הייתה הדרך היחידה שהוא יכל לפטור את עצמו מלפתוח תיבת פנדורה מזעזעת שכזו.
האמת היא, שאם הוא היה מנסה באמת לדבר על זה, סביר להניח שהוא היה מאבד את כל האמון, את הכבוד, את הקריירה ואולי אפילו היו מאשפזים אותו או מכניסים אותו לכלא. למה? כי החברה כולה עושה את מה שפרויד עשה- מדחיקה. לא רוצים לשמוע, לא רוצים לראות. ההגנות של תת-המודע נועדו כדי להגן עלינו מהתמוטטות, והחברה לא מוכנה להתמוטט.
אבל מה עם הנפגעות עצמן? איזו ברירה יש להן חוץ מלהתמודד? התשובה היא נוראה עוד יותר: התת-מודע מפעיל מנגנון הישרדות אלים: שכחה. המוח מוחק את הזכרונות כליל והאישה לא זוכרת דבר. האם זה מרפא את הטראומה? ממש לא. החיים האישיים של הנפגעת מלאים גרורות לא-מודעות: לפעמים היא שונאת את עצמה, היא שונאת את גופה, היא בעלת בטחון עצמי נמוך, לפעמים היא מאכילה את עצמה כדי להשמין ולאבד צורה של אישה, לפעמים היא שונאת את המין הגברי או מרגישה צורך סמוי להתנקם בו. התופעות מכלות אותה ואין לה שמץ של מושג למה.
ואני שוב חוזר לאותו מסר שלי- מודעות לנפש. לגבי הפוגעים עצמם- ייתכן וחברה שמודעת לעצמה יותר, ייצאו ממנו פחות פוגעים, שהם בעצמם, פעמים רבות, נפגעים בעברם. אבל גם כל אותם שנפגעו מבעלי סמכות וכוח, כאלה שמרגישים רע בחייהם- יכולים ללכת לטיפול. למה טיפול? כי אסור לשכוח שהנפש מחביאה מהנפגעים את הטראומה, אחרת הם יתמוטטו. איך משחררים את הטראומה? הולכים לטיפול, יוצרים העצמה לנפש, מוסיפים כוח לאישיות, בונים כלים. ואז הנפש מספיק חזקה כדי להתמודד, להתגבר ולנצח את העבר, כדי ליצור עתיד טוב יותר.
חשוב להדגיש שאסור לנו להתחיל להיכנס לחרדות שכולנו נפגעים. יש מקרים שבהן אנשים התחילו לדמיין ו"לזכור" דברים שלא קרו, כי הם בטוחים ש"לי זה קרה". מה שכן- אם קשה בחיים, אם אני תקוע, אם יש לי בעיה חברתית או זוגית או בטחון עצמי נמוך וכו'- יש איך ויש איפה לגשת לבעיה ולשפר. לא בטוח שאגלה שלדים מיניים בארון, אבל בטוח שאגלה על עצמי או על עברי דברים חדשים, שהגיע זמן שאשים קץ להשפעות המכלות שלהם על חיי. הגיע הזמן.