למי מגיע הכבוד
"צו את אהרן" – אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חיסרון כיס. (רש"י)
רבי אייזל חריף ישב יום אחד בסעודת שמחה, ודיבר בדברי תורה עם שכניו לשולחן. לפתע נכנס לאולם אחד מעשירי סלונים, יהודי שהיה מקובל כקמצן שמעולם לא פתח ידו לצדקה. חרף זאת, כל הקהל קם לכבודו, ובעל השמחה אץ רץ להושיבו בראש השולחן.
פנה רבי אייזיל אל המסובים לידו, ואמר להם: זוהי כוונת המאמר 'ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חיסרון כיס'.
והוסיף: כאשר חולקים כבוד לעשיר המקיים את מצוות יצחק אבינו "הווה גביר לאחיך" – היינו, שתהייה לאחיך גביר המזכה את הזולת בגמילות חסד, ושאחיך הנצרך מקבל מידך מידי פעם נדבה הגונה, הרי שאדם כזה זכאי לדרוש מעט כבוד על מעשיו, והוא ראוי לכך. אבל, לעומתו, צריך להיות זהירים מאוד גם "במקום שיש חיסרון כיס", להיזהר עם אותם הגבירים שאינם מאפשרים להגיע אל כיסם, שעליהם נאמר: "חלבמו סגרו" (תהילים יז, י) שעושרם וטובתם נעולים בשבעה בריחים, אבל באותה שעה "פימו דיבר...בגאונם" (תהילים נט, יג) עמידתם עמידה של רחבות ופיהם מלא עזות וגאווה, אלה - בזכות מה מגיע להם הכבוד?
לימוד התורה מכפר
"זאת תורת העולה" – אין העולה בא אלא על הרהור הלב (פרשה ז, ג)
מדוע כל הלומד הלכות קורבנות, כאילו הקריב קורבן? אמר על כך רבי יהונתן אייבשיץ, משום שלדברי חז"ל, הטעם לכך שקורבנות מכפרים על חטא, הוא בגלל העובדה שהחוטא חושף עצמו, אגב כך, ברבים לבושת פנים, בשעה שהוא מביא קורבן עולה או קורבן חטאת ואשם, והכל רואים שחטא, ובושה זו עצמה היא שמכפרת עליו.
ומאחר שאף לימוד התורה כרוך, בעוונותינו הרבים, בבושות, כיוון שיהודי היושב ולומד תורה נתון ללעג, מוחזק כ"בטלן", על כן, בעצם לימוד התורה שלו, כבר יש לו כפרה.
זה הקטן גדול יהיה
"ואש המזבח תוקד בו"
בעל "חידושי הרי"ם" בחן פעם את נכדיו בפרשת השבוע, וכאשר תירגם לייב'לה הקטן ליידיש את הכתוב: "ואש המזבח תוקד בו", והדגיש את המלה "בו", שאלו הסבא – במי תוקד האש?
השיב לייב'לה: באהרן הכהן, אש הקודש צריכה להיות יוקדת בכהן תמיד.
התרגש ה"חידושי הרי"ם" מההברקה המקורית של נכדו הקטן, ובתום דבריו חיבקו בעוז וקרא באוזני הנוכחים: מובטחני בנכדי זה, שיהא מורה דרך לישראל בהפצת תורה ובעבודת הבורא!
ואומנם, ברבות הימים נתקיימו דברים אלה של בעל "חידושי הרי"ם", וכשגדל לייב'לה, ישב על כסא קודשו של סבו הגדול בישראל כאדמו"ר רבי יהודה לייב מגור בעל ה"שפת אמת". (אמרות חכמה על התורה").
מתפרנסים מעבירות
"והנותרת ממנו יאכלו אהרן ובניו"
רבי יעקב גזונדהייט, רבה של ווארשה, ערך שיחה עם אחד האדמו"רים של וורשה, ותוך כדי שיחתם העיר לו רבי יעקב, שלכאורה, הוא – הרבי, מתקיים מעבירותיהם של ישראל, מה"פדיונות" שהוא מקבל מבעלי עבירות שבאים אליו, כדי לכפר על חטאיהם.
השיב לו הרבי, שאף הכוהנים התפרנסו מכך – מן הנותרות, מן הקורבנות, שבאו לכפר על חטאים מחטאים שונים. ועל כך רבי חיים מצאנז היה אומר: לכן תיקנו תפילה מיוחדת בשביל הרבי, החי ומתקיים מצרותיהם של ישראל: "ויתיהב לנו מזונא ופרנסא טבתא בלי צרה ועקתא" (תיקוני שבת), כלומר, שיזמין לו הקב"ה פרנסה טובה מזו – שלא יצטרך להתפרנס מצרותיהם של ישראל, מדמי ה"פדיון" שיביא לו זה הבא לשפוך בפניו מר ליבו.
לנגוע בקדושה
"והבשר אשר יגע בכל טמא"
הצביעו בפני רבי שניאור זלמן, בעל התניא, על אברך אחד, שהתחיל לבוא בחברת אפיקורסים. קרא לו בעל התניא ודיבר עמו על הסכנות שבהתחברות עם רשעים, העלולים להשפיע עליו לרעה.
חייך האברך ואמר, שעליו לא משפיעים כל כך בקלות, ולראיה – הנה אני מתחבר שנים רבות כל כך עם החסידים שלך, ואף על פי כן, לא נעשיתי עוד היום חסיד.
השיב לו רבי שניאור זלמן: זה לא דומה. בטומאה הדין הוא: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל", כלומר, דבר טומאה, מטמא בנגיעה בלבד, ואילו בקדושה, שעה שחולין מתחברים לתרומה, או שקודשים קלים מתחברים לקודשי קודשים, הם אינם הופכים לקדושה, אלא משעה שהקדושה נבלעת בהם "עד שיבלע בבשרה" (מסכת נזיר לז, ב) ואין הנגיעה בלבד פועלת לגביהם.
והוסיף הרבי: ובמיוחד אצלך, מסתבר שנהפוך הוא, בקדושה אין לך אלא נגיעה בלבד, ואילו את הטומאה אתה בולע בשקיקה.