אבות אבותיי אף פעם לא חגגו את החגים האלו, אבל משנה לשנה החגים ה"חדשים" בחיי תופסים יותר ויתר מקום. את חג הסיגד היו חוגגים באתיופיה כ-50 יום לאחר יום הכיפורים ונחשב כיום חידוש ה', ובו היו אנשי הכפרים צמים ועולים להר גבוה כסמל למעמד הר סיני. הכוהנים - הקייסים, היו מזהירים את העם אזהרות שונות, ובמרכזו היה חידוש הברית בין העם לאלוקים. י"ט בכסלו זהו חג אשר מציין את שחרורו של הרב האדמו"ר הזקן מהכלא ונקרא חג הגאולה מפי חסידי חב"'ד.
על פני השטח נראה כי בין שני החגים האלה אין שום קשר, אבל אם נעמיק, קצת נראה שרב המשותף על השונה, והמיקס היהודי הזה כולו מאותו שורש.
נתחיל את ההבנה מהיסוד: "ביתא ישראל" - קהילת הפלאשים בחבש, שמרו על מנהגים עתיקים של עם ישראל. כמו שהם שמרו על המצוות, הם שמרו גם על הדגשים בעבודת ה' שהיו קיימים בזמן בית המקדש- העבודה שבלב, כוונה, כולם עובדי ה', טהרה וטומאה. לאט לאט עם היציאה לגלות של שבט יהודה אחרי חורבן בית שני, וגם אחרי גלות "ביתא ישראל", נאלצו חכמים בשם "עת לעשות לה" לרשום את התורה שבעל פה כדי שלא תשכח. השנים הרבות בגלות והתפתחות התורה שבעל פה שינו את הדגשים בעבודת ה' והיא התאפיינה בעיקר בקיום ההלכה, ההבנה השכלית, דגש יותר על העניין הטכני - העבודה מיראה והדייקנות, הפלפול ולימוד התורה.
מאז הגיע הבעל שם טוב הקדוש לפני כמה מאות שנים והצליח לבצע מהפכה של ממש,. תנועת החסידות קמה והצליחה לסחוף איתה רבים באירופה. הייתה מחלוקת חריפה בין מתנגדים לחסידים. בי"ט בכסלו תקנ"ט (1798) השתחרר האדמו"ר הזקן מהכלא בעקבות הלשנה של מתנגדים. חג זה הגיע כדי לומר לנו - אנו חוזרים לדגשים האמתיים כמו בבית המקדש. כמו שהיה פעם. העבודה שבלב היא העיקר. התפילה השמחה והדבקות בה' ובצדיקים זה העיקר. הסיפור סביב חג הגאולה י"ט בכסלו הוא הסמליות בשחרור הדרך החדשה ישנה בעבודת ה' וחזרה לעבודה המקורית שהייתה קיימת בבית המקדש.
יהודי אתיופיה תמיד היו חסידים. הם שמרו על החסידות במשך אלפי שנים ואפשר, אחרי איחוד ומיזוג הגלויות כאן בארץ, לראות קווים מקבילים בין חסידות "ביתא ישראל" לחסידות "הבעל שם טוב":
- הדגש בחסידות ביתא ישראל תמיד היה בתפילה. בתפילה אישית. דבקות באלוקי ישראל. התורה והמצוות עברו במסורת מאב לבנו ולא בלימוד פלפול וסברות.
- הכהן/ אדמו"ר. בכל כפר וכפר בחסידות "ביתא ישראל" היה כוהן (קייס) אנשי "ביתא ישראל" היו מחוברים בחרדת קודש לכוהן, הוא היה מדריך את החסידים שלו בדרך הנכונה בעבודת ה'. היה משכין שלום בין איש לאשתו ואדם לחברו והיה דמות רוחנית. המשרה קדושה וטהרה. אפילו במנהגים של השיריים אבל לראות דמיון שבו הכהן היה מברך בשבת בבוקר על הדבו ( לחם משנה) אוכל וכל אנשי הכפר היו לוקחים חלקים מהלחם.
כולם היה חלק - ב"ביתא ישראל" אנשי החסידות היו אנשים פשוטים. בעלי מלאכה ובעלי משק שהיו צריכים לשרוד ולהתקיים למחייתם, (והרבה קשיים היו להם בעקבות רדיפות הגויים), וכולם היו חלק מעובדי ה'. לא היה חילוק אצלם בין חכמים לפשוטים. הם ידעו שלכולם יש דרך להגיע לה'. כך גם בחסידות של הבעל שם טוב.
טהרה וטומאה - החסידות "בביתא ישראל" החמירה יותר מהחסידות של הבעל שם טוב בענייני טומאה וטהרה. אמנם מנהג החסידים באירופה לטבול כל יום אבל ב"ביתא ישראל" הייתה הטומאה מונעות מהם כניסה למחנה ולכפר, כמו כן ב"ביתא ישראל" גם היו שומרים על טומאת מת וגם טומאה נגיעה בגוי. ב"ביתא ישראל" היו טובלים לא במקוואות של מי גשמים, אלא רק במעיינות (ולכן תמיד הכפרים שלהם היו ליד מעיין).
גאולה ממשית - ההשוואה פה יותר מתחברת אם חסידות חב"ד ששמה דגש על עניין המשיח והאמונה בגאולה קרובה. כך גם בחסידות "ביתא ישראל". חסידי "ביתא ישראל" תמיד האמינו בגאולה ממשית. הם היו רואים את החסידה שהגיע מארץ ישראל ושואלים אותה על המצב בירושלים, ועל האפשרות לעלות. כך גם באמצע המאה ה- 19 אבא מהרי עושה מסע עלייה לארץ ישראל דרך ים סוף. המסע של אבא מהרי נכשל. כעבור כ-120 שנים, בשעת מבחן שחסידות "ביתא ישראל" שמעה את פעימות משיח בשנות ה- 80, הם עזבו את הכל והתחילו לעלות לארץ ישראל דרך סודן מתוך מסירות נפש. גם בתחילת שנות ה- 90, חסידי "ביתא ישראל" עזבו את הרכוש שלהם ואת המשק שלהם בכפרים והתאספו בעיר הבירה אדיס אבבה למרות שמבצע עלייה לא נראה באופק.
שמח לחגוג שני חגים חדשים פה בארץ. שיהיה חג הסיגד וחג הגאולה שמח לכולם.
יוסי ורותי טורצקי - בני זוג המעבירים שיחות ומופעים על קיבוץ ומיזוג הגלויות, וכן, הצגה לילדים על יהדות אתיופיה. לפרטים- 0524484178.