פעולה מס' 10

"יגעת ומצאת תאמין"

רקע:

בפעולה הקודמת מצאנו כי כולם אוהבים אחד את השני, אבל אהבה זו צצה ועולה כשיש קשיים ב- 2 הפעולות הבאות ננסה לראות איך אוהבים גם בחיים כשהכל ברוך ה' בסדר!. בפעולה זו נדגיש כי אהבה אינה יכולה להיות רק משהו תיאורטי אלא יש לעמול ולהשקיע או כמאמר הרב דסלר שורש האהבה היא הנתינה.

מה להכין?

דפים לבנים + צבעים כמס' החניכים

מצרכים לכדורי שוקולד

כובעים צבעוניים + פתקים

סיפור – "רבע זהוה"

סיפור "חמודות מקפל

מטרות:

v החניך יבין שבכדי לטפח את רגש האהבה יש לעמול ולהשקיע

מהלך הפעולה:

שלב א: ' כל תחושה פנימית חייבת ביטויי חיצוני

נבקש מ- 2 חניכים לעמוד במרכז כשאחד מנסה לתאר בפנטומימה עד כמה הוא שמח בפגישתו עם חברו לאחר מכן נאמר לחניך לתאר את התחושה בלי תנועות ידיים ובלי הבעות פנים.

נראה שזה בלתי אפשרי, מכיוון שכל תחושה פנימית צריכה ביטויי חיצוני כך גם באהבה כשאני אוהב אני צריך לתת לזה ביטויי חיצוני, זה יכול לחיות רק אהבה בלב!

שלב ב:' כיצד נעביר ונבטא את האהבה?

נושיב את החניכים במעגל על הריצפה כשכולם עם גבם למעגל ולפניהם נשים

דף לבן+טוש או צבע ניתן לכל אחד לצייר משהו על הדף בפרק זמן של בערך

דקה לאחר מכן נפסיק ונאמר לכל חניך להניח את הדף עליו צייר ולזוז ימינה ולצייר על הדף שלפניו כעת, כך נעשה בערך שלוש, ארבע פעמים ואז נבקש שכל אחד יחזור לציור שלו. נראה שכל החניכים יחזרו לציור הראשון.

נישאל למה דווקא בחרו את הציור הזה? הרי בכל הציורים יש משהו משלהם, שהם ציירו מדוע החליטו שהציור הראשון הוא זה שנקרא הציור "שלהם".

הסיבה היא שבציור זה הושקע המירב, חידשנו גם מבחינת הזמן וגם מבחינת התשובה וההשקעה ולכן דווקא אליו אנו מרגישים הכי מחוברים והוא נקרא הציור שלנו!

אפשרות נוספת: להכין עם החניכים כדורי שוקולד לבקש מהם להביא את המצרכים מהבית ובנוסף לכך אנחנו המדריכים נביא עוגיות משלנו.

לאחר שהחניכים יעמלו על הכדורי שלהם נבקש מהם לוותר על הכדורים שהכינו ובתמורה לקחת את הכדורים שעשינו (תחשבו על סיבות טובות שבגינם הם יצטרכו לוותר), קרוב לוודאי שהם לא יסכימו מכיוון שהם הכינו והשקיעו דווקא את כדורי השוקולד ואת מה שאתה משקיע בו אתה אוהב יותר!

שלב ג: "ככל שתשקיע תאהב את הדבר והוא יהיה חשוב בעיניך"

נעמיד 2 חניכים עם כובעים בצבעים שונים, כל שאר החניכים יקבלו 2 פתקים צבעוניים בהתאם לצבעי הכובע בפני החניכים עם הכובעים תציג מקרים וכל אחד מהם יצטרך לשכנע שבמקרה הזה הוא המאושר ביותר, לאחר הצעת העמדה של 2 החניכים בעלי הכובעים יכריעו שאר החניכים באמצעות הצבעה עם הפתקים שבידם מי מאושר יותר.

המקרים:

לרוב זה שהשקיע בכל מקרה הוא ישכנע אותנו שהוא המאושר ביותר – הרבה

יותר משמח לנצח במשחק שאתה השתתפת בו בעצמך…

לסיכום שלב זה אפשר לקרוא את הסיפור הבא:

רבע זהוב

... מלך אחד היה עשיר מאוד.

היה לו בן שעתיד לרשת את כיסאו בבוא הזמן , אולם אותו בן היה מפונק ועצל מאוד רצה המלך להכשירו וללמדו ושלחו לעבוד אצל הנפח . הנפח שידע כי העובד היינו בן- מלך לא תן לו לעבוד בעבודות קשות , אלא המשיך לפנקו ואותו בן- מלך לא היה עושה כלום ; בכל שבוע היה נותן לו את שכרו מטבע זהוב אחד.

כאשר בן-המלך היה שב אל הארמון בסוף השבוע ונותן לאביו את המטבע הזהוב היה המלך אוחז במטבע ומטילה אל האש. תמה הבן על מעשה אביו ,אולם לא אמר כלום .

כך חלפו כמה שנים .

יום אחד הודיע המלך לבנו כי הוא מעבירו לעבוד אצל נפך אחר.

אותו נפח לא ידע כי בן- מלך הוא והעבידו במשך השבוע בעבודות קשות. באותו שבוע עבד בן המלך יותר ממה שעבד במשך כל חייו.

בסוף אותו שבוע נתן לו הנפח את שכרו – רבע זהוב.

שב בן המלך לארמון עייף ומזיע ונתן למלך את רבע הזהוב , והנה ראה כי אביו עומד לנהוג כמנהגו ולהשליכו אל האש .

קפץ בן המלך על אביו , תפס את המטבע וזעק –

" אל תשליכיהו אל האש – הוא שלי !!!

עבדתי עליו במיטב כוחותי "

שלב ד: כשמשקיעים ועמלים יש תוצאות

נקרא בשלבים קטעים מתוך הספר "חמודית", הספר מתאר ילדה בעלת הפרעות נפשיות והתנהגותיות קשות, מורה המאמצת אותה מצליחה לעזור לה לשלוט בעצמה.

כדאי להביא לחניכים את הסיפור על דף מקופל לשלבים כל קטע ייחשף רק לאחר הקראת הקטע שלפניו ולאחר דיון.

מפגש א' – הפעם הראשונה בה פוגשת המורה את הנערה.

…בעודי מתבוננת דרך החלון יכולתי לראות את חנה מתבצרת בתוך מתקן סולמות התעמלות שהיה דחוק בפינה מרוחקת. היא נאחזה בשלבים, כשהיא צורחת ומתייפחת לסירוגין ופניה מעוותות מכאב או מזעם, ואולי מפחד. שאר הילדים עמדו והתבוננו בה פעורי פה, אך אם ניסה מישהו להתקרב – שלחה את זרועה מבעד לווקי העץ וחבטה בו. התבוננתי בחנה. היא נראתה קטנה מכפי שזכרתי, אך אלן צדקה – היא הלכה ונהייתה גרועה יותר. הגניחות והצריחות היו חזקות ועמוקות יותר מקודם.

"אם את יכולה להתנהג יפה, חנה, מצוין. אם לא – אני אעזור לך."

התחלתי לצעוד לכיוון השולחן כשאני מחזיקה היטב בידה וסוחבת אותה עמי.

יללותיה פסקו. שוב נטעה ברצפה את רגליה הצמודות בחוזקה, הביאה את שתינו לידי עצירה והנחיתה את רגלה – קנאק! – היישר לקרסולי. הפלטתי יבבה מרוב הפתעה, אך הספקתי לתפוש את רגלה וחלצתי נעל אחת, ואחריה את השנייה. עכשיו תוכל לבעוט ככל שתרצה.

בארוחת צהרים, ימים ספורים לאחר מכן, השגחתי לפתע בחנה, כשהיא שולחת את ידה ותופשת חופן ספגטי מצלחתו של ברייאן. נחפזתי ותפשתי אף אני את אגרופה בידי, מאלצת את אצבעותיה להיפתח עד שהספגטי נשרו בחזרה לצלחתו של ברייאן, ושתי ידינו נותרו מכוסות ברוטב הדביק והאדום.

נשאל: א. האם ילדה זו מעוררת חשק להתקרב אליה.

ב. מה אתם חשים כלפיה.

ג. מה הייתם עושים במקום המורה.

בשלב זה התנהגות הילדה מאוד חמורה ונראה שקשה יהיה להתחבר אליה!

מפגש ב' – התמודדות המורה עם הילדה, ההשקעה לקיחתה אל רופא השיניים.

בעודנו משוחחים, הבחנתי באחת התיבות בשמלת – מלחים כחולה-כהה. חככתי מעט בדעתי. האם היא תתאים לחנה? האם זה בכלל רעיון טוב להביא לה שמלה? האם יהיה איכפת לה שזה בגד משומש?

השמלה הייתה בעלת צווארון מרובע לבן ועניבה אדומה. בפינות הצווארון היו כוכבי זהב. הכוכבים הכריעו את הכף.

"אפשר לקחת גם את שמלת המלחים?" שאלתי.

היא הייתה מקומטת, קרועה מעט בשרוול, אך האריג עצמו היה רך ונקי. הנרי החליקו בכפותיו הגסות והמסוקסות. עבודה עם פרחים אינה כה שונה מעבודה עם ילדים. "בשביל הילדה", אמר.

"כן. אני חושבת זה יתאים. אוכל לתקן את זה הלילה". המתנתי כל הבוקר לרגע מתאים, אך הוא לא הגיע. לבסוף, לאחר ארוחת-הצהריים, שאלו הבנים אם יוכלו לרכוב על אופניים לאורך כביש הגישה, שם כבר נמס השלג ונעלם.

חנה לא למדה מעולם לרכוב על אופניים. כאשר ניסתה, הסתבכה שמלתה הארוכה בשרשרת והכריחה אותה להפסיק. וכך נשארה חנה עכשיו עמי.

השארתי את הדלת החיצונית פתוחה, כדי שאוכל לשמוע את הבנים, אך עיניי ליטפו את חנה. הורדתי את שקית הנייר ופרשתי את השמלה על השולחן. "זה בשבילך", אמרתי לה. "שמלה קצרה יותר, כך שיהיה לך קל לרוץ וללמוד לרכוב בלי להסתבך.

חנה התקרבה ונגעה בשמלה, אך לא הרימה אותה מעל השולחן – רק מגששת באצבעה פה ושם. ואז, מתבוננת בי כמבקשת אישור, לקחה ונשאה אותה אל הארון, שם בחנה תמיד כל דבר חדש. לאחר דקות מספר חזרה והשיבה את השמלה לידיי. "לא טוב", אמרה בעצם. "אני מדיי גדולה. שמנה מדיי". "אולי", אמרתי, "אבל אני לא בטוחה, בואי ננסה".

"תפתחי את הפה, ילדונת. תני לי להציץ".

חנה פערה את פיה בצייתנות ואני התבוננתי פנימה. שיניה הקדמיות הטעו – הן נראו בריאות, אך הפנימיות והצדדיות היו שבורות ואפורות, או רקובות. "כואב?"

חנה הניעה ראשה לשלילה, מדברת סביב אצבעי התקועה בפיה. "אה-אה". ואז דחפה את האצבע החוצה בלשונה והכריזה: "אני לא הולכת רופא-שיניים".

"מה את מקשקשת, זה דבר טיפשי. מוכרחים לתקן את השיניים שלך, ורופא השיניים יכול לתקן אותן".

שוב נענעה חנה את ראשה לעומתי. "רופא שיניים לא טוב. כואב לקארל. לא נותן לאימא לשבת כיסא אתי. נושכת רופא-שינים. שונאת רופא-שיניים".

"באמת, את מדברת בלי היגיון. איך יכול רופא שיניים לתקן שיניים אם אימא יושבת בכיסא? ואיך הוא יכול לתקן שיניים אם את נושכת אותו?" נענעתי בראשי שלי כנגדה.

רופא השיניים, שמו ד"ר סוליבאן, לא יכול לתקן לך ככה את השיניים. אבל אני אהיה לידך. ניסע לשם יחד במכונית, וניכנס למרפאה יחד. לרופא-השיניים יש שני חדרים – לפחות לרופא שלי יש – את תהיי בחדר אחד, ואני אחכה לך בחדר השני. זה ייגמר תוך כחצי שעה, ואחר כך נחזור ביחד".

נשאל: א. האם לדעתכם ישתנה יחס התלמידה למורה?

ב. אם כן מדוע ישתנה יחס זה, מה מבטאת ההליכה לרופא

השיניים?

ג. מה מראה השינוי ביחס של התלמידה על המורה (היא משקיעה

מזמנה הפרטי את כל הכוחות שלה בילדה).

מפגש ג' – שיא הקשר בין המורה לנערה המתבטא בנתינת המתנה ע"י הנערה

"אוה, תשמעי מורה", אמרה חנה. "את לא יודעת אפילו, היום יום – ולנטין. אוה, מורה! "

"אני מצטערת. שכחתי לגמרי."

"זה או. קיי. לא חשוב. יש לי שתי מתנות".

"שתי מתנות?"

חנה נענעה ראשה במרץ. "שתיים. אחת ממני. אחת מאימא".

"בשבילי?" שאלתי. "שתיים בשבילי? אוה, חנה, ולי אין אף אחת".

"זה או. קיי., מורה. יש שתיים. הנה. תפתחי".

רגש האהבה בין המורה לילדה נוצר הודות להשקעה ולתמיכה שהעניקה המורה, היאוש לא אחז בה גם כשהיה קשה.

אנחנו צריכים לזכור שברגע שאנחנו משדרים אהבה השני קולט את זה ומחזיר לנו אהבה.

ונסכם בקטע הבא:

"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז)

"כמים הללו שאדם צופה בהם ורואה בהם פנים כפניו

אם הוא שוחק הם שוחקות

ואם הוא עוקם הן עקומות,

כן לב האדם לאדם האחר.

הערה: אנחנו ממליצות לך לקרוא את הספר כולו אפשר ללמוד ממנו הרבה על סובלנות אהבה ופתיחות…

אז מה היה לנו!!!?

האהבה המצויה בלב כל יהודי לאחיו תתעורר ותמצא ביטויי חיצוני גם ביום יום באם נשקיע הכלל הוא – ככל שאשקיע ואשתדל יותר אוהב יותר!