"ספר זה נכתב לכובשי הארץ" - כך כותב הרמב"ן בהקדמה לספר דברים, כאשר הדבר נובע מתוך הבנה שלקראת הכניסה לארץ צריך לחזור על התורה ולפתח כלים שיעזרו לעם להיכנס לארץ בצורה הנכונה.
מכיוון שאותה כניסה לארץ שהתחילה בספר דברים עדיין לא הסתיימה יצאנו למחנה מושבה בארצות הברית. במהלכו הבנו עד כמה תפקידנו משמעותי על מנת שכניסה זו תהיה טובה ונכונה, ועד כמה הכל תלוי באם נצליח להבין את גודל האתגר הטמון במילה "עליה".
יום רביעי - אני יושב על הדשא וצופה בחבורת ילדים עושה "מורל". הוא עומד במרכז מלא בביטחון עצמי ומוביל את הקבוצה. נער בן 12, חמוד ומצחיק הלבוש במיטב האופנה, ופתאום זה מכה בי. זה הנער שלפני שעה סיפרו לי שמשפחתו מתכוונת במהלך הקיץ לעלות לישראל ואני מבין שכל נקודות החוזק שלו כעת יהפכו ברגע אחד לנקודות חולשה. הבגדים שכאן הם שיא האופנה - הם אלו שיגדירו אותו באופן מיידי כאמריקאי שונה. לשירים וה"צחוקים" שכעת הוא עושה - הישראלי הממוצע יהיה ציני ברמה מטורפת. כך בשנייה הנער יאבד את הביטחון העצמי ויידחק לשולי החברה. האם נדע להיות מספיק רגישים וקשובים - זו השאלה.
יום חמישי - אני צריך להעביר שיחה, את השיחה הזאת העברתי מאות פעמיים בארץ, אני יכול לעשות את זה ממש מתוך שינה. אבל כעת זה באנגלית ,ואני שובר את השיניים, חושב על כל מילה עשרים פעמיים וממש מרגיש כאילו קשרו לי את הידיים. ואז אני פוגש את הנערה שמספרת לי באנגלית שוטפת שמשפחתה האמיצה עושה עלייה, ואני מבין שמה שעובר עליי במשך שבוע אחד בלבד - הולך ללוות אותה לכל החיים. מחשבה על כל מילה ומילה - האם אני מצליח להגות אותה בצורה נכונה, ועד כמה המבטא שלי מצחיק ולא מתאים למילה שנאמרה. האם נדע להוקיר את הגבורה של מי שמוכן לצאת מאזור הנוחות ולשבור את השיניים ללא הפסקה? אני לפחות נשארתי בשאלה.
יום שישי - הרב יוני חוזר מביקור בזק בארץ - במזוודה הוא מביא טחינה, לאפות ועלוני שבת... אנחנו ממש לא רעבים, אוכל לא חסר כאן, אבל כולם מסתערים על זה כאילו מדובר באוצר יקר מפז. פתאום אנו מבינים עד כמה כל אחד פשוט רגיל לאורח חיים מסוים וכמה קשה לעזוב את הרגיל והמוכר ולצאת לדרך חדשה, ופתאום זה נראה כל כך הגיוני כאשר עולה חדש מתעקש להמשיך לאכול את הממרח שלו שלא ניתן להשיג בארץ בשום חנות. נראה כל כך הגיוני עד כמה זה לא פינוק ומותרות אלא פשוט הסביבה הנוחה שכ"כ קשה לעזוב גם במקום שממש יש הכל.
ובערב שבת עומדים כ-1000 איש לבושים בחולצות תנועה ומריעים בהתלהבות לאמיצים שהחליטו לעשות השנה עלייה, עושים להם כבוד ומבקשים לתמוך ולתת עצה. אני עומד מהצד, מתרגש לראות מול עיניי ממש איך מתגשמות נבואות הגאולה. אך בו בעת גם שואל את עצמי מה יקרה מחר בבוקר לאותו עולה שינחת בנתב"ג ומחר כבר יתחיל את שנת הלימודים החדשה או יבקש להשתלב בתנועה.
דווקא כאן מגיעה ההבנה עד כמה צריך לחזור שוב ושוב על ספר דברים ולראות מה המשמעות של כניסה לארץ חדשה, עד כמה נדרש מכולנו סף של רגישות, סבלנות, אמון וענווה, כי רק מי שיקשיב באמת - יצליח להיות שותף אמיתי לריבונו של עולם בתהליך הגאולה.
הכותב הוא סמזכ"ל חינוך והדרכה בבני עקיבא