קצת סבלנות

אנחנו דואגים

כל אחד מאיתנו יכול למצוא בילד שלו (או גם בעצמו...) נקודה, או תכונה מסוימת שהיה רוצה שישתנה בה. ילד רגזן שיהיה יותר סבלן, ילד ביישן שיתחיל לדבר, ילדה חוצפנית שתנהג בכבוד, ילדה עקשנית שתלמד לוותר ועוד ועוד.

כהורים, באופן טבעי, אנו נוטים לדאגה. דאגה האם הילדה תסתדר בחברה, האם הילד יצליח בלימודים. דאגה לאופיו של הילד, שיהיה אדם טוב, עם מידות טובות, שיצליח ויתפתח כראוי. הדאגה בבסיסה היא חיובית ומניעה אותנו לפעול ולעשות. אלא, שלעיתים מרוב דאגה, אנו יוצרים לחץ. אנו מלחיצים את עצמנו, והרבה פעמים גם את הילד בעצמו. דאגת יתר לא מאפשר לנו, ולא מאפשרת לילד את המרחב הדרוש לו, על מנת שיוכל לגדול, להשתנות, להתפתח בעצמו.

אנחנו דואגים ורוצים כבר את השינוי. אנו רוצים ומלחיצים. אפילו אם איננו מבטאים את הלחץ במילים, הילד מרגיש. הילד מרגיש שאתה מודאג, שאתה רוצה שהוא כבר יהיה "ילד אחר", וזה מלחיץ. וזה גם עלול לחסום. כשם שמנסים לדחוף חפץ מסוים, לדחוף ולדחוף- בסופו של דבר, מרוב דחיפות הוא נצמד לקיר ולא מסוגל לזוז לשום מקום. תחושת לחץ פעמים רבות מונעות מאיתנו, גדולים וקטנים כאחד- את האפשרות לשינוי. בשביל להשתנות, צריך מרחב. צריך קבלה ואמון.

המציאות לא משתנה כל כך מהר, אנחנו לא משתנים כל כך מהר, וגם הילדים לא. השינוי לא יקרה כל כך מהר. אי אפשר להשתנות ברגע, צריך זמן ובעיקר- צריך מרחב.

(צילום: Earls37a-cc-by-sa)

מהי סבלנות?

עומק הסבלנות הוא- האמון. האמון בטוב הקיים בילד שלי, האמון בדרך, בתהליך. האמון והאמונה שמה שקורה לילדים שלי, מה שעובר עליהם, ומה שעובר עלי, זה בדיוק- לטובה. זה מכוון לטוב. והטוב השלם עוד יתגלה, בזמן הנכון והמתאים ביותר.

חוסר סבלנות, לעומת זאת, מתאר את תחושת האכזבה. את האי אמון. את הפחד ואת הקושי לקבל את המציאות העכשווית. חוסר סבלנות מתבטא פעמים רבות בכעס, בעצבנות, בתקשורות לקויה, בשל הקושי שלנו לקבל ולהכיל את הפער בין מה שאנו רוצים שיקרה, לבין מה שקורה בפועל.

כשהמציאות מאכזבת, אי האמון מתחיל לחלחל. המרירות, הפחד, הקושי ואולי גם הכאב. ודווקא במקום הזה אנו נדרשים לסבלנות. לנשום עמוק ולהאמין שמה שקורה כעת, זה מה שצריך לקרות. זה הכי נכון. המציאות הזו, היא המציאות שאני צריך להיות בה כרגע. ובעזרת ה' הדברים עוד יסתדרו, בקצב שלהם. השאלה הגדולה היא- האם יהיה לי את הסבלנות לחכות, האם כשהשינוי יגיע אני עוד אהיה בסביבה או שכבר אתייאש ואהיה בכלל במקום אחר?

סבלנות והשתדלות

הסבלנות, אין פירושה ויתור, או ייאוש חלילה. הסבלנות איננה הרמת ידיים והתבוננות פסיבית מהצד. הסבלנות מחייבת אותנו גם להשתדל, לחפש את הדרך, אבל רק להשתדל. אי אפשר מעבר.

כשם שמטפלים בפרח. משקים אותו, עושים השתדלות, אבל אחר כך מרפים. נותנים לו קצת לגדול בעצמו. לאחר כמה ימים, שוב משקים קצת, מסדרים, ושוב נותנים מרחב. אם נשקה את הפרח עוד ועוד, אם נלחץ עליו לגדול מהר, הפרח פשוט ייבול.

אנו נדרשים להשתדל, לעשות ולחפש את הדרך הטובה והנכונה, אבל יחד עם זאת אנו מוכרחים גם להרפות. לתת לדברים לקרות מעצמם. לשחרר. לתת לילד או לילדה את המרחב על מנת להבין, לגדול, וללמוד על פי הקצב והיכולת שלהם.

מתי בפעם האחרונה דיברתם עם מישהו בלי לעשות דברים נוספים במקביל? (צילום: Flavia_FF-cc-by)

איך בונים סבלנות?

השלב הראשון זה להכיר בעצמי, לזהות ולשים לב לזמנים ולמקרים בהם אני חסר סבלנות. לזמנים בהם אני כועס כי פשוט אין לי סבלנות. כלומר, נתחיל בכך- שנזהה. מתוך הזיהוי הזה ועצירת המנגנון האוטומטי שפועל בתוכנו, ניתן יהיה בעז"ה גם ליצור שינוי.

השלב השני, אחרי שהבחנתי בחוסר הסבלנות שלי, זה דווקא לעצור לרגע. לנשום. ולהקשיב. להקשיב באמת. בלי הטלפון ובלי לשטוף כלים. להקשיב לילד שלי לחמש דקות- מכל הלב: מה הוא רוצה? מה הוא צריך? איך הוא מרגיש? ואיך אני יכול לסייע לו?

כאשר איננו מצליחים לעצור ולהקשיב, אפשר ואולי כדאי לצאת לרגע למקום אחר. ללכת לסיבוב קצר, לשטוף פנים, לנות רבע שעה, לצאת לרגע מההמולה. ולנוח. לנשום אוויר קצת אחר. ורק לאחר מכן לחזור. ולנסות שוב, להקשיב. להבין. ולשמוע, באמת.

להאמין בטוב

אחד הדברים שמאפשרים לנו להיות בסבלנות אמיתית כלפי ילדנו וגם כלפי עצמנו זה האמונה בטוב. האמונה שהילד שלנו הוא ילד טוב באמת, שמה שעובר עליו כרגע עוד יעבור, ומה שנראה לנו שלילי ומזיק, זה רק מה שנראה מבחוץ, זה זמני וחולף, אך מבפנים, הטוב הוא עמוק וגדול עוד הרבה הרבה יותר. האמונה שיהיה טוב, האמונה שגם מה שקורה עכשיו זה טוב, שהתהליך הוא טוב וחשוב, ושכל יום שעובר, עובר בדרך הכי נכונה והכי טובה ומתאימה, מאפשר לנו להיות סבלנים באמת. נכון, זה קשה. אבל זה הכוח של האמונה. להאמין בטוב הפנימי, המהותי שבעז"ה עוד יתגלה, בקצב ובזמן שלו.

סבלנות והנאה

חוסר הסבלנות מונע מאיתנו פעמים רבות את האפשרות ליהנות מרגע ההווה. אנו דוחים את המציאות העכשווית, אנו רוצים שינוי, וממילא, כיצד ניתן ליהנות? הסבלנות, לעומת זאת, הורדת הלחץ, מאפשרת לנו ליהנות כרגע. לנשום. להבחין גם בטוב שיש כעת וליהנות ממנו. ליהנות מהדרך, מהתהליך, מההתפתחות. ליהנות מהיום, בלי לחשוש לגבי מחר. ליהנות מהילד, ליהנות מעצמי, ליהנות מהחיים. גם כשהם עוד לא נראים כמו שהייתי רוצה שיראו.

אנחנו חיים כעת. לא מחר. ולא אתמול. אנחנו חיים עכשיו- וכמו שאמר הרב דסלר- "העבר אין העתיד עדין וההוה כהרף עין- דאגה מנין?". בואו ננסה לאפשר לעצמנו ליהנות כבר היום. להרגיש את הנחת ממה שיש כרגע. לחיות את הווה ולא רק לצפות לעתיד. כי חבל לפספס את הרגע הזה.

נאפשר לעצמנו להתבונן בהם מהצד, לנשום הרבה, ולחפש את הטוב שקיים בילד או בילדה שלי. להתבונן בעיניים הרכות והטובות שלהם, לזכור, לדעת ולהאמין- שהעיניים מלאות בטוב. הנשמה מאירה. הטוב עוד יתגלה. בנחת. בסבלנות. בקצב ובזמן הנכון.

להרפות. וליהנות.

אודליה מימון מחברת הספר "אוצרות פנימיים", מדריכת כלות, יועצת אישית וזוגית ומנחת סדנאות