חדשות כיפה
חיים של חסד

בגלל הרוח

עו"ד דובי וינרוט איבד לפני כתשעה חודשים את רעייתו חני, שבניגוד לתחזיות הקודרות של הרופאים בעת גילוי המחלה זכתה לחיות תשע שנים נוספות והפכה למודל העצמה לאלפי בני אדם. בשיחה אישית הוא משתף בהתמודדות בימי המחלה, בפרידה ובחיים שאחרי

חני ויינרוט ז"ל

חני ויינרוט ז"ל צילום: צילום מסך פייסבוק

יומיים בלבד לפני שנפטרה, כשהיא שוכבת במיטת בית החולים מותשת וכואבת, ביקש דובי וינרוט מאשתו: "חני, תני לי טיפ איך ממשיכים מכאן". "היא הסתכלה עליי", הוא משחזר את הרגע, "ואז אמרה: 'תזכור שני דברים. אל תהפוך אותי למקדש. לא היינו מקדש. דבר שני, תמשיך הלאה בחיים שלך, בלי שום נקיפות מצפון'. עניתי לה שתמיד ידעתי שאני אוהב אותה אבל לא ידעתי עד כמה, והיא לחשה: 'אני יודעת'. מתוך אפיסת כוחות מוחלטת, הרוח שלה שלטה בצורה שלא תיאמן", אומר דובי וינרוט בגעגוע.

יופי רב עם אופי עוצמתי

15 שנה היו דובי וחני וינרוט נשואים. "הייתי בן 22 וחני הייתה בת 19 כשהתחתנו. הכרתי אותה במה שמכונה אהבה ממבט ראשון. ראיתי אותה מרחוק ואמרתי לחבר שלי: 'זאת תהיה אשתי'. הספיק לי מבט של עשר שניות. ראיתי יופי רב עם אופי עוצמתי", הוא מנסה להסביר את התלהבותו המיידית ממי שתהפוך לימים לרעייתו. "לחני היה אופי כובש. היא הייתה כריזמטית, אצילית וחכמה. הייתה לה יכולת לדבר עם בן אדם במשך כמה דקות ולהצליח להביט לעומק הנפש. היא ידעה להביט פנימה ולקלוט מה באמת מציק לאדם שמולה, איפה נקודות התורפה שלו, על מה הוא צריך לעבוד, לפעמים בלי שהוא עצמו מבין את זה. גם אני, כבעלה, למדתי עם הזמן להקשיב לה. זאת יכולה להיות הארה שבשלב הראשון אתה אולי חושב להתנגד לה, אבל אני למדתי שיכולים לעבור שבועיים או חודשיים או אפילו שנה, אבל בסוף אגלה שהיא צדקה. חשוב לי להדגיש שכל מה שאני אומר וחושב היום על חני זה ממש לא בגדר 'אחרי מות קדושים אמור'. אני תמיד אמרתי לה, עוד בחייה, שהיא אגדה".

ואיך היא הייתה מגיבה?

"בחיוך של חני. חיוך מלא ענווה".

בסלון ביתו, עו"ד דובי וינרוט (37) יושב ומדבר ברהיטות וברגישות על רעייתו האהובה שהלכה לעולמה רק לפני תשעה חודשים. שלושת הילדים, שירה בת ה-14, הבן שלמה בן ה-13 והקטנה נעמי בת העשר, נכנסים מדי פעם לסלון רחב הידיים, מעדכנים את אביהם בתוכניותיהם ומתייעצים עמו, והוא מצידו משיב להם בסבלנות ובהתעניינות רבה. הלכידות המשפחתית מורגשת בהחלט. דובי הוא בנו של עורך דין הצמרת ד"ר יעקב וינרוט, ובעל שלושה תארים אקדמיים - בכלכלה, בראיית חשבון ובעריכת דין.

"היינו בני זוג במסלול חיים שגרתי", הוא משחזר את הימים שלפני הסערה, "חני הייתה אמא מסורה במשרה מלאה. היה לה תואר ראשון בפסיכולוגיה והיא הנחתה קבוצות הורים. כשהייתה בדרך ללימודי תואר שני באוניברסיטת אריאל התגלה בגופה גידול שהתברר כטרום סרטני. הרגיעו אותנו. אמרו שבעזרת הסרת הגידול יש סיכויי החלמה של 98 אחוזים. זה היה קשה אבל התייחסנו לזה כאל משוכה שצריך לעבור ויהיה בסדר", הוא מספר. חני, אז אמא צעירה בת 24 לתינוקת מתוקה בת ארבעה חודשים, עברה את הניתוח להסרת הגידול. לאחריו חזרו בני הזוג וינרוט לעיסוקיהם והחיים בבית המשפחה שבו למסלולם.

  לתרומה מצילת חיים ל'עזר מציון' הקליקו כאן >>

הגידול חוזר

שנה אחר כך ביצעה חני בדיקת מעקב, וכשהיא בבית לבדה קיבלה שיחת טלפון שבה בישרו לה כי התגלו בגופה גרורות. חני, שהבינה את משמעות הבשורה, התפרקה לרסיסים. "זו כבר הייתה רעידת אדמה בחיים שלנו", הוא נזכר, "חני הבינה בדיוק מה המשמעות של זה. אני לא הייתי בבית. טסתי הביתה במהירות ומצאתי אותה ממררת בבכי. ניסיתי לחבק אותה ולנחם אותה. הבטחתי לה שכולנו נעשה הכול כדי לצאת מזה. אבל היא אמרה לי: 'אתה לא יכול לנחם אותי. אתה תחיה ואני אמות'. במשך שעות היא הלכה הלוך וחזור בחדר וחשבה מה אפשר לעשות. בהמשך נפגשנו עם הרופאים. דיברו איתנו על תוחלת חיים של בין חצי שנה לשנתיים".

בני הזוג וינרוט החליטו לשתף בבשורה הקשה את ההורים, את קרובי משפחתם ואת החברים. "החלטנו מיד לספר, מהסיבה הפשוטה שאין טעם להשקיע אנרגיה בהסתרה. אתה צריך כל כך הרבה אנרגיות עכשיו, כך שאין טעם לבזבז אותן בלהסתיר דבר שבסופו של דבר עתיד להתגלות. בנוסף לכך, ההסתרה מובילה לחוסר אמון ולפגיעה באנשים היקרים לך".

ומה בנוגע לילדים שלכם?

"באותו שלב החלטנו בינינו שנדבר עם הילדים על המחלה אבל לא על המסוכנות שלה, כל עוד אין איום מיידי על החיים של חני. כמובן ששיתפנו באופן כללי מה קורה ולא הסתרנו כלום, אבל לא ראינו טעם באותו שלב לדבר בהרחבה על תוחלת החיים שלה. הם לא היו צריכים לחיות עם המחשבה שאמא שלהם יכולה למות. זה מכניס כל מבוגר לחרדה נוראית, קל וחומר ילדים. כמובן ששיתפנו אותם במצב, כל אחד בהתאם לגילו".

אחרי ההלם הראשוני, איך החיים התנהלו בבית?

"אני יכול להגיד שבחודשים הראשונים אתה הולך לישון עם זה, קם עם זה ואוכל עם זה. אתה למעשה חי עמוק בתוך זה. זה תהליך שהוא כורח המציאות. אתה מרגיש אבן ענקית שיושבת לך על הלב והבטן מתהפכת. אבל כמי שעבר את הדברים, אני יכול לומר שבסופו של דבר הזמן הוא המרפא הגדול ביותר, כמובן בתוספת של עבודה עצמית גדולה", הוא מציין.

"זה מאוד דומה לאבל. אבא שלי אמר לי משהו חכם: 'נתנו לך בוקס בזירת האיגרוף. נתנו לך נוקאאוט. אתה לא יכול לקום מיד כאילו כלום ולהחזיר לאויב שלך בוקס. זה לא עובד ככה. אתה צריך לקום לאט, להתאושש מהפציעה ולחזור לזירה'. אני אומר את זה לגבי הזמן שבו מודיעים לך על המחלה, ובאותה מידה לאחר פטירה של אדם כל כך משמעותי בחיים שלך. לוקח זמן לחזור למסלול. בהתחלה אתה נמצא בתוהו ובוהו, וזה נורמלי וזה מחויב המציאות. אדם שמנסה לדלג על זה פשוט דוחה את הגזירה וחבל".

 מתחילים בטיפולים

"נכנסנו לשגרה של טיפולים. באחד הערבים, כשחזרתי מבית הכנסת, פגשתי את דוד שלי. הוא ראה אותי שפוף ואמר: 'דובי, אתה ראש המשפחה. אם אתה תתפרק כולם יתפרקו אחריך. אם אתה תקום כולם יקומו אחריך. אתה חייב לקחת את העניינים לידיים'. זו אמירה שיכולה אולי לקומם, כי למה הוא לא נותן לי לבכות ולהתאבל? העולם שלי מתפרק - שייתן לי להתפרק, אבל זו הייתה העצה החכמה ביותר שקיבלתי", הוא אומר. "כמובן שפה נכנסה ההחלטה של חני לקחת את המחלה הזאת, להסתכל לה בעיניים ולומר: 'או קיי, פיזית את ניצחת אותי אבל ברוח אני אנצח אותך'. חני לא אהבה את המונח 'להילחם בסרטן', היא חשבה שזו מלחמה שאין לה סיכוי, הרי פיזית הוא ינצח אותה, אבל היא לא תיתן לו לנצח את הרוח שלה, וכך באמת היה עד יומה האחרון".

אבל היא נלחמה, היא עברה טיפולים לא קלים נגד הסרטן.

"נכון. היא עשתה כל מה שנדרש ממנה וקיבלה את הטיפולים בגלל שהיא רצתה לחיות. יחד עם זה, חני טענה שיש סבל הכרחי ויש סבל שהוא לא הכרחי. יש בחיים דברים שהכרחי שתתמודד איתם, כמו למשל לקבל טיפולים, אבל להכניס את עצמך לכל מיני מחשבות סביב המחלה ולשקוע בהן זה מיותר. אתה צריך לתת לסרטן את המקום רק במקומות שהכרחי לתת, אבל לשים לב שהוא לא ישתלט עליך ועל החיים שלך. חני יישמה את זה בצורה מדהימה", הוא אומר. "פעם בדרך להרצאה שלה היה פקק לא צפוי. חני הבינה שהיא הולכת לאחר ובגדול. זו כבר הייתה עובדה. אז מה עכשיו? להתעצבן? להתחיל לכעוס? מדובר הרי בסבל שהוא לא הכרחי, שבסופו של דבר יזיק לך ולהרצאה. זו עבודה אישית על המחשבה, שאם אתה עמל בה אתה מצליח", הוא מסביר. "אני למדתי מזה המון על עצמי. היה מקרה שלבשתי חליפה חדשה והבן שלי בטעות שפך עליה מיץ ענבים. הסתכלתי על הכתם ומבחינתי, לאכול את הלב ולכעוס אין טעם, כי זה כבר סבל לא הכרחי", הוא מחייך.

דובי מתאר את השינוי שחני ומחלתה חוללו אצלו. "אני יכול לומר בתור בעל של חולה שיש את החיים שלפני המחלה ויש את החיים שאחרי המחלה", הוא מחדד. "כמו האדם שאכל מעץ הדעת. זה כבר לא אותו אדם שהיה לפני האכילה מעץ הדעת. אלו שני אנשים שונים. אכלת מעץ הדעת, קיבלת עוד דעת שלא בחרת בה, אבל אחרי שכבר אכלת ממנו תשאף למקסם אותה. אתה לא מחפש אשמים ולא מתכסה בעלי תאנה אלא מסתכל על המציאות נכוחה וממקסם יכולות במציאות החדשה", הוא אומר ומיד מוסיף: "זה שינה לי הרבה בחיים. למשל במידת הענווה. זה שיעור עצום להבין שבסופו של דבר, אתה לא שולט בהכול בחיים שלך. אתה פתאום מאבד שליטה. אתה מבין שכל הכסף שבעולם לא יוכל לשנות את המציאות הזאת. למעשה חני אמרה שהחיים הכי טובים הם החיים שבהם אתה משחרר שליטה. כשאתה לא מחפש לשלוט בדברים - אתה חי. חני אמרה שכאשר המכבים מצאו את פך השמן הם שמחו מאוד. לכאורה, לא מובן למה הם שמחו, הרי זאת לא הייתה כמות מספיקה, אבל כרגע היה להם את השמן והם שמחו והודו על כך. מה יהיה מחר? אני לא יודע, אבל אני מודה על היש עכשיו. ככה חני חיה. היא בחוכמתה לקחה את זה לאטמוספירות אחרות", הוא אומר. "היא הראתה לאנשים חולים, לאנשים נדכאים ועצובים, איך להסתכל על הטוב שבחיים שלהם, איך להתרכז במה שיש, איך לתפוס את הטוב ולא את הרע. מתוך אמונה שהתמקדות ברע גוררת אחריה רע והסתכלות על הטוב מביאה עוד טוב".

עו"ד דובי וינרוט וחני וינרוט

עו"ד דובי וינרוט וחני וינרוטצילום: באדיבות המשפחה

אתה חושב שהחיים לצידה של חני העניקו לך כלים להתמודד עם האובדן?

"הם בוודאי העניקו לי צידה לדרך. כשאתה רואה איך אדם שלכאורה נמצא במצב של מצוקה נוראית מצליח למקסם את תעצומות הנפש שקיימות בו ולנצל אותן לדברים טובים, לעשייה למען הזולת, להמשיך לשמוח, להמשיך לטייל, לתת גם מקום לכאב אבל לא לתת לזה לשבור אותו - זה שיעור לחיים", הוא מדגיש. "יש משפט שאומר שרק מי שיודע להתאבל יודע לצאת מהאבל. חני נתנה מקום לפחדים, לחרדות, לעצב, אבל היא הגבילה אותם בזמן. היא נתנה מקום לתחושות הקשות, ואחר כך עברה למקומות של עשייה והעצמה".

במהלך השנים פתחה חני בלוג אנונימי ובו תיארה את מחשבותיה והתמודדותה כדי שהדברים יישמרו בעתיד לילדיה. השמועה עשתה לה כנפיים. עוד ועוד אנשים נחשפו לבלוג והתחברו לרעיונותיה. משם הדרך להוצאת ספריה 'בארץ החיים', 'חמש דקות ביום' ו'עולם הפוך ראיתי', שהפכו לרבי מכר, הייתה קצרה. "לסופר חיים ולדר מגיע הרבה קרדיט על הוצאת הספרים מהכוח אל הפועל. הוא בא אלינו הביתה ואמר לחני: 'מילא שהדברים שאת כותבת יקבלו תהודה בהמשך, אבל לפחות תיהני מזה בעודך בחיים". ואכן, חני וינרוט הפכה לסמל בשביל רבים. היא ליוותה קבוצות תמיכה של נשים חולות סרטן והעבירה הרצאות מעוררות השראה בארץ ובעולם.

"חני לא ראתה במוות משהו מאיים או רע מדי, אבל הוא הוביל לבחינה מחודשת של השליחות שלה בעולם. היא חשבה 'איך את המאה ועשרים שנה שלי אצליח להכניס בזמן שקצוב לי. איך אני מצמצמת את הכול לזמן הקצר שנותר'. היא רצתה להספיק דברים, לבטא רעיונות, להשאיר חותם של הנפש שלה בעולם. חני לא פחדה מהמוות. היא האמינה שהיא הולכת למקום טוב יותר, אבל היא הבינה שהעולם הזה הוא המקום לפתח גם את העולם הבא שלה. היא מיצתה כל רגע, מצאה כוחות לעצמה והעצימה אחרים".

  לתרומה מצילת חיים ל'עזר מציון' הקליקו כאן >>

 הפרידה

"שלושה שבועות לפני שחני נפטרה היא עברה ממצב של אישה בריאה יחסית שמעבירה הרצאות לאישה שנמצאת בסכנת חיים מיידית. פתאום המצב הרפואי הוביל להכרה שזה הולך לקראת הסוף. שלושה שבועות - זה כל הסיפור. האמת שאפילו אנחנו הופתענו מזה, כי זה היה מהיר מאוד", הוא משתף. "חני אושפזה בבית החולים תל השומר. אני זוכר ששברתי את הראש מה עוד אפשר לעשות. כתבתי לפרופ' משה ענבר, שטיפל בה במסירות, שאולי ננסה לתת לה איזה טיפול. הוא ענה לי: 'דובי, חני במצב סופני. זה נגמר'. זה נשמע אולי מצמרר אבל הוא פיקס אותי. באותו רגע הבנתי שאני חייב להפסיק להשקיע אנרגיות במקומות שלא יועילו ולנצל את הזמן שנותר".

הצוות הרפואי, שהבין את מצבה החמור של חני, המליץ לבני המשפחה להיפרד מיקירתם. "זאת הייתה תקופה קשה מאוד, למרות כל ההכנות. אבל הייתה קבלה מצידה של חני. חני קיבלה את זה בהשלמה. היא לא פחדה. הרב חנניה צ'ולק מ'עזר מציון', שליווה אותנו לאורך כל השנים, בא לבקר אותה. הרב צ'ולק דיבר איתה גם בענייני אמונה. הוא אמר לה ש'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. חני שתקה ואמרה לו: 'לפעמים רחמים זה כבר ללכת לעולם הבא, ולפעמים זה לא מצב של חרב מונחת אלא חרב שכבר נכנסה עמוק פנימה'".

בי"א בכסלו, בגיל 34, לאחר תשע שנות מחלה מעוררות השראה, חני וינרוט הלכה לעולמה. "אבא שלי דייק בהספד ואמר שאצל חני אפשר לומר בפה מלא את הפסוק: 'ותשחק ליום אחרון'. עד היום האחרון היא פשוט הסתכלה למלאך המוות בעיניים ורקדה איתו את הריקוד. אני חושב שזה מה שמייחד אותה מכל חולה אחר. זה ממש לא נתפס, לקחת את המוות וללכת איתו יד ביד. אני מכיר הרבה חולי סרטן, רובם באופן טבעי נכנסים לאיזשהו ייאוש ומרה שחורה ודיכאון, וחני לא נתנה לזה לקרות".

למרות ההכנה הרבה שהייתה לקראת פטירתה, דובי משתף כי "בהתחלה הרגשתי שנחתה עליי פצצת אטום, שחני השאירה ארץ שוממה. למרות החלל הגדול ידעתי שמוטל עליי תוך תקופה קצרה לקום ולשקם את ההריסות. למזלנו, חני השאירה לנו גם כלים להתמודדות", הוא מוסיף. "אני סבור שיש גאונות באבלות של שנים עשר חודשים מהסיבה הפשוטה שכל דבר שעברנו מאז - חווינו בפעם ראשונה. כל דבר שקורה בלי חני לראשונה הוא לא קל. בפעם השנייה קשה, בפעם שלישית הוא כבר פחות קשה. אם זו השבת הראשונה, החג הראשון או הטיול הראשון עם הילדים, וכל דבר שעשיתי בלי חני", הוא משתף בכנות.

אחד האתגרים שעליהם דובי מדבר היה ללא ספק שמחת בר המצווה של בנו שלמה, שהתקיימה בחודש האחרון. "ארגנתי שבת מיוחדת לכבוד המאורע. הגיעו משפחה וחברים. כמובן שחסרונה של חני היה מורגש. הפיל היה בחדר. לכן כבר בתחילת השבת קמתי ושמתי את הדברים על השולחן. אמרתי למוזמנים שנכון שאיבדנו את חני היקרה לפני תשעה חודשים, אבל היא נוכחת כאן איתנו בשמחה של שלמה". בנוסף לכך הקריא דובי לנוכחים קטע שחני כתבה: "אחרי שלא אהיה בבקשה תהיו שמחים. לא בגלל שהלכתי אלא בגלל שאתם בחיים, כי אחרי שנפגשים עם הסוף יודעים להעריך את האמצע ואת ההתחלות... תחגגו את החיים כי הם ראויים וזו תהיה ההנצחה הכי מכובדת ויפה בשבילי". "לא נשארה עין יבשה. זה היה מאוד מרגש וזה הקל על כולם. פתאום השמחה התחילה. כשסיימתי לדבר אפילו שלמה ניגש אליי ואמר: 'אבא, עכשיו הבר מצווה מתחילה'. הוא לא ידע מה הוא אמר, אבל אני הבנתי. הוא הרגיש שמשהו השתחרר ועכשיו כולם איתו".

אשתך הפכה לסמל ולדמות מוערצת. איך היה לחיות לצידה?

"שאלו פעם את דוד שלי, פרופ' אברהם וינרוט, איך זה לחיות לצד עו"ד יעקב וינרוט הענק, האם הוא לא חש בצילו. הוא ענה שהוא לא מרגיש שהוא חי בצל, אלא שהוא חי תחת האור של אחיו. ואני מרגיש שלחיות לצד חני זה לא היה לחיות בצל של חני, אלא לחיות תחת הזרקור הענקי שלה. זה לרכוש המון קניינים בנפש ובחוכמה, שהם נכס לכל החיים, חד משמעית. ובסופו של דבר, אני מאמין שמה שכל אחד מאיתנו הביא לזוגיות שלנו ולביחד החזק הזה – זה מה שיצר את השלם".

עברת שנה לא קלה בכלל, איך נכנסים לראש השנה?

"המאבק של הדור הזה הוא בחיפוש בלתי פוסק אחרי ריגושים, ומתוך כך הוא שוכח לפעמים את כל הטוב שיש לו, גם לצד הדברים הפחות טובים. ובגלל שמתרגלים לטוב הוא הופך למובן מאליו. אני למדתי על בשרי ששום דבר בעולם הזה לא מובן מאליו", הוא אומר בהדגשה, "ולכן ראש השנה והשנה החדשה שבפתח מזכירים לי להתרגש מהדברים שנראים לכאורה פשוטים ויומיומיים. כל דבר שהתרגלתי אליו אני מנסה לחדש בו. בדברים הטובים הקיימים בחיים שלי אני משתדל להכניס עוד אור ועוד מתיקות".

 לא לבד

וכאילו לא די בשנים מלאות האתגרים בהתמודדות עם מחלתה של רעייתו, גם אביו, עו"ד יעקב וינרוט, מתמודד בימים אלה עם מחלת הסרטן.

אין בך כעס כלפי שמיא?

"אפס כעס. כמובן שאני לא מאחל לאף אדם ניסיונות כאלה, זה לא קל בכלל, אבל אין לי שום תלונה לקב"ה. האמונה שלי כיום היא הרבה יותר חזקה בגלל שבמידה מסוימת קל לי יותר להאמין מאשר לאדם אחר, כי אני מרגיש כל הזמן את הקב"ה מעל הראש שלי. אני מרגיש אותו איתי", הוא מסביר, "זה משהו שלא קורה לבן אדם שנמצא במצב של 'כוחי ועוצם ידי'. סבא שלי, שעבר שנים קשות בסיביר במהלך מלחמת העולם השנייה, בערוב ימיו התקשה ללכת. ערב אחד לקחתי אותו לתפילת ערבית. כנראה לא שמתי לב והוא התחיל ללכת הביתה לאיטו כשהוא רכון על מקל. דאגתי לו ורצתי לחפש אחריו. לפתע ראיתי אותו בין שני בניינים במקום חשוך מאוד. אמרתי לו: 'סבא, למה אתה הולך לבד?' והוא פנה אליי ואמר: 'דובי, אני אף פעם לא הולך לבד'. את מבינה? בן אדם שעבר כל כך הרבה דברים בחייו אומר לי שהוא אף פעם לא לבד. באמת כך אני מרגיש. אני אף פעם לא צועד לבד".

  לתרומה מצילת חיים ל'עזר מציון' הקליקו כאן >>


פורסם במוסף 'מאגר של חיים' של עזר מציון 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

 צילום: לע"מ. מארק ניימן

ארגון 'אלמגור' לאיילת שקד: "בטלי את החנינה של אולמרט"

קרא עוד