ענהאל שמואלי באינסטגרם: "אני מפחדת לעצום את העיניים"

האושיה הסרוגה ענהאל שמואלי עברה לפני כשבוע תאונה קשה וחייה ניצלו בנס בזמן שרכבה נהרס כליל. ענהאל פונתה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, כהיא מחלימה מפציעה, חושפת היום (ה') שמואלי כי התקופה שלאחר התאונה מציפה אותה רגשית, וכי היא מתעוררת בבהלה בלילות וחווה מחדש את התחושות הקשות שעברה ברכבה בעת התאונה.  

בפוסט שפרסמה באינסטגרם כתבה שמואלי את אשר על  ליבה בימים אלו "עוד לילה שאני מתעוררת בבהלה ולא ישנה, תחושת החנק שהרגשתי ברכב מציפה אותי, אני מפחדת לעצום את העיניים לא רוצה לזכור אבל זוכרת כל פרט מהתאונה(כמעט). כבר עשרה ימים שכולם אומרים לי לכתוב , אני יודעת שזה חשוב לריפוי הנפש והגוף, אך בכל פעם שנסיתי תחושת לחץ ופחד ממלאים לי את הלב. אני כותבת ומפסיקה, לא מסוגלת להשלים פסקה. לראשונה בחיי אני מחליטה ומכריחה את עצמי לכתוב.

שמואלי: אמרתי: ״שמע ישראל״ וחשבתי כמה טוב שזה יום שאמא שלי עם הבנות

שמואלי, תיארה בפוסט את אשר עבר עליה באותו יום בו התרסק רכבה בתאונה החל מאותו הרגע בו התנגשו המכוניות "השעה חמש וחצי, אני מגיעה לרמזור שפונה למושב שלי מחכה לאור ירוק, מסתכלת שעצרו המכוניות בנתיב שמולי ועוברת בנחת , לפתע בוםםםםם חזקקק אני עפה ( כך הרגשתי). בשניות כל הרכב התמלא עשן, הייתי לכודה ברכב, תחושת מחנק ,לא הרגשתי את הגב והרגליים. חשבתי שזהו, ככה מתים, אמרתי: ״שמע ישראל״ וחשבתי כמה טוב שזה יום שאמא שלי עם הבנות ולפחות השארתי ספר בעולם".

רופאים בזה אחר זה נכנסים ולא מאמינים שאני בחתיכה אחת

בהמשך תיארה שמואלי את הפינוי שלה לבית החולים, וכיצד הרופאים נשארו המומים כשראו אותה במצבה, "הרגשתי שאני לא נושמת, שאני פה ולא פה, כמה דקות וחילצו אותי לאמבולנס ומשם לבית חולים, הרבה מלאכים טובים היו שם, את החלק הזה אני לא ממש זוכרת, רק הסירנה של האמבולנס מלווה אותי. כשהגעתי לבית חולים התחילו הבדיקות, רופאים בזה אחר זה נכנסים ולא מאמינים שאני בחתיכה אחת, מהניסיון שלהם תאונה כזאת היא לרוב קטלנית . הם דואגים לומר לי את זה , שאני אעריך ולא אתרכז בכאבים החזקים.

יש לי סדקים בגב שמונעים ממני כרגע ללכת , כוויות, וכאבים חזקים מכף רגל ועד ראש

במקביל חורי ז״ל הגיע לבית חולים הרופאים ניסו להציל בשניה שהסבירו לי שהיה פיגוע התאפסתי, תחושת הודיה ופרופורציה מילאה אותי. משם הוחלט לאשפז אותי לכמה ימים, יש לי סדקים בגב שמונעים ממני כרגע ללכת , כוויות, וכאבים חזקים מכף רגל ועד ראש אבל שברים אין, לזה קוראים נס. אני יודעת שמצפה לי שיקום פיזי ונפשי, אתגרים גדולים לפניי, זוגיים ומשפחתיים.

אני לא יודעת מה אלוקים הכתיב לי ומה העתיד מזמן לי, אבל הלוואי שבעוד שנה מהיום, אהיה אדם 

לבסוף קישרה שמואלי בין מצבה הנפשי לבין התשובה שהיא קבילה מימינו אנו, ערב חג הפסח, "כולם שואלים אותי ״נו , את עכשיו הולכת לטרוף את העולם, לנצל כל דקה?!״. האמירה היא טבעית, אך לא כך אני מרגישה.

בעוד שבוע נחגוג את פסח, אנו מייחסים חשיבות גדולה להישגים החומריים שלנו בעולם הזה, מה כבשנו ולאן הגענו, החמץ של ימינו. אבל בסוף כשאדם מת ההישגים האלו נשארים בעולם הזה, אבל מה איתנו, איזה גרסה שלנו חזרנו?! לאיזה אדם העולם הפך אותנו ?! האם נלחמנו על מה שקשה לנו, האם התגברנו, האם באמת עבדנו על חסרונות והפגמים שלנו?! אלו הם ההישגים הכי חשובים שצריכים להיות לנו .

אני לא יודעת מה אלוקים הכתיב לי ומה העתיד מזמן לי… אבל הלוואי שבעוד שנה מהיום, אהיה אדם 

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאענהאל שמואלי חושפת באינסטגרם: "לי ולעקיבא היה ברור שאין לזה המשך"

  21/02/22 16:23