שאלה
בס"ד
כבוד הרב שלום,
יש לי בעיה-
אני חיה בסביבה שיש בה המון קבצנים, ובתוכם- המון רמאים. כסף משלי אין לי (נכון לעכשיו אני מתפרנסת מאבא ואמא) ולכן אני נותנת גג שקל, אם בכלל. זה בסדר, אני יודעת, בעיקר כי אם אני כן מרוויחה מעצמי, אני נותנת מעשר.
הבעיה היא שהיום מישהי ביקשה ממני צדקה- התחילה לספר על בעלה שחולה בסרטן, ואני פשוט בהיתי בה, חיכיתי שהיא תסיים, ואז אמרתי לה: מצטערת, אני לא יכולה יותר מזה, ונתתי לה שקל.
ואז היא אמרה שהיא לא צריכה את זה ושאני אתבייש לי. אז התביישתי לי. לא בגלל שנתתי לה שקל, כי באמת זה מה שיכלתי, אלא כי בהיתי בה, לא חשבתי אפילו לשנייה על מה שהיא אמרה וגיליתי שהמגורים בסביבה פשוט הפכו אותי לאטומה...ואולי גם הייתי כזאת לפני.
איך מרחמים? הרי יש שם גם המון רמאים, ואני שומעת את הספורים האלה בערך כל יום...איך מגלים אמפתיה אמיתית כל פעם מחדש? איך לא הופכים לגוש קרח בתחפושת בנאדם?
תודה רבה
תשובה
שלום וטוב.
אני חושב שמכתבך המרגש מוכיח שאינך "גוש קרח", אלא מלאת רחמים. כולנו נמצאים באותה בעיה. פעם אדם נחשף רק למצוקות של בני סביבתו הקרובה, ויכול היה להתייחס אליהם במלוא האמפתיה. כיום, בעידן תקשורת ההמונים ויותר מזה - בעידן האינטרנט, אנחנו נחשפים כל יום לזוועות נוראות מארבע קצוות תבל. מי שפותח את דלתות לבו לרחמים ולהזדהות עם כולם, יכלה בכך את כל זמנו, וחמור מזה - את כל האנרגיה הנפשית שלו. אדם חייב לשים מחיצות כלשהן בין הזוועות והמצוקות הרחוקות לאלו הקרובות, בבחינת "עניי עירך קודמים". אך סביר הוא שאם את שומעת בכל יום סיפורי מצוקה, כאשר חלק מן הטוענים למצוקה נחשדים בחוסר יושר, שלא תתעוררי ברחמים גדולים כלפי כל סיפור. אך צריך להישמר שהדבר לא יפגע ביכולתנו לרחם באמת על סיפורים אמיתיים הקרובים אלינו.
אביא דוגמה מתחום משיק: כאשר אדם מתפלל ב"רפאנו" על רשימה של עשרים חולים, שרובם אינם מוכרים לו, נשחק הרגש המלווה תפילה זו. אני משתדל להתפלל רק על שניים-שלושה חולים, שאני מכיר אישית אותם או את קרוביהם, וכך אני מרגיש הזדהות אמיתית עם מצוקתם. כמובן, אין מניעה להוסיף גם תפילות על כל חולי עם ישראל, ולהכליל רשימות ארוכות (כעין מה שאנו עושים ב"מי שבירך לחולים") - אך חשוב לשמור על היררכיה פנימית של הרגש, כי להתרגש מכולם איננו יכולים.