למה לא להתאבד בעצם?

אחי היקר,

מתוך דבריך למדנו, שרק לצדיקים גמורים, לאנשים מושלמים במידות ובמעשים - יש טעם לחיות. הם בוודאי יירשו גן עדן, אבל כל השאר, כל ריבי רבבות היהודים, אפילו שומרי המצוות, להם בוודאי אין תקנה, משום שיש בהם ובחייהם גם צדדים רעים. אם כן, ההצלחה בעסק הזה שנקרא 'העולם הזה' שמורה למתי מעט. השאר נידונו לכישלון חרוץ, ובמבחן הסופי, הם לא יקבלו אפילו "ציון עובר".
לשיטתך - עברותיך רבות וחמורות ומצטברות במהירות, ואילו מצוותיך, ביחס לעברות, חסרות ערך, קטנות, דלות ומעטות. ואם כן, חבל לחיות בשביל לפרנס יותר טוב אחר כך את הגיהינום. מוטב למות עם קצת עברות ולבלות פחות בגיהינום.
אולם חזות קודרת זו של המציאות, אף שהיא נראית לך ממשית, אינה מסתמכת על שום דבר חוץ מעל תחושותיך האישיות. השערותיך הפרטיות על חומרת החטא ומיעוט ערך המצוות וכולי - הן שמובילות אותך למסקנות עגומות ומוטעות כל כך.
האמת - שונה בתכלית ממה שאתה חש. האמת האלוקית, שנעלמת מחושינו, מספרת סיפור אחר לחלוטין על ערך המצוות או העברות ועל גורלו של בן אנוש כערכנו. ואמת זו מתגלה במלוא יופייה ועצמתה בכתבי הקודש.
כותב הרמב"ם: "לפיכך צריך כל אדם שיראה את עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב. חָטא חֵטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה" (הלכות תשובה פרק ג סעיף ב).

הלכה למעשה, פוסק הרמב"ם, כל אדם, יהיה מי שיהיה, עשה מה שעשה, מחויב להסתכל על עצמו כ"חציו זכאי חציו חייב", עד שבכוח כל מצווה שיעשה, להכריע לא רק את עצמו אלא את העולם כולו לכף זכות!
אין המדובר כאן רק במישהו שנדמה לו, כמוך, שמצוותיו חסרות ערך ביחס לעברותיו. מדובר כאן בכל אדם, אפילו אחד שבאמת הִרבה לחטוא ולפשוע והוא יודע בנפשו כי עשה מעט מאוד מצוות. גם הוא, להלכה, צריך להסתכל על עצמו כשקול.
הייתכן? הלא, לכאורה, האדם יודע מה הוא עשה, ואיך אפשר להתעלם מחומרת מעשיו או להקטינם? על זה עונה הרמב"ם (שם בסעיף ב): "ושיקול זה [הדרך שבה נשקלות בשמים מצוותינו ועברותינו ומידת ערכן] אינו לפי מניין [כמות] הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר 'יען כי נמצא בו דבר טוב', ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, שנאמר 'וחוטא אחד יאבד טובה הרבה' ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא [בלבד] היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות", ומבאר ה'כסף משנה' שם: "הרי שכבר אפשר שיראה לנו שהוא רשע גמור ועשה מצווה שבעבורה ראוי שיזכה". אפילו מי שלמראית עין נראה בבירור כרשע גמור - עדיין אין אנו יודעים, וגם הוא אינו יודע, שמא בלי משים עשה מצווה שחשיבותה רבה ובאמת הוא זכאי ולא חייב!

אם כן, חשבון המצוות והעברות - כמה חשובה כל מצווה שעשינו או כמה חמורה כל עברה - אינו בידינו. אנחנו פשוט לא מבינים בזה כלום. רק במבט אלוקי, החודר לעומק נבכי לבו של כל איש ויורד לפשר כל מעשיו, אפשר להבחין איפה באמת האדם עומד. ולנו אין המבט הזה. כך שאדם שמיואש מעצמו והוא בטוח שצפוי לו גיהינום וכדומה, מתבסס רק, ואך ורק, על דמיונותיו והשערותיו הפרטיות, שאין להן שום ביסוס במציאות, אף אם הוא הִרבה לפשוע, כמובא ב'כסף משנה'.
הדבר שכן נמצא בידינו הוא ההלכה, וההלכה מורה לנו להסתכל על עצמנו תמיד באופן שקול - "חציו זכאי וחציו חייב". באופן כזה נייחס חשיבות לכל מצווה נוספת ונירתע מכל עברה. באופן כזה, תמיד נחוש שיש טעם לחיינו ויש תקווה לאחריתנו, ושגם אנו, לא רק צדיקים גמורים, עשויים לזכות בחיי העולם הבא.
יתירה מזו - הבדל מהותי ויסודי קיים בין עברות למצוות. עברות, חמורות ככל שיהיו, במהותן הן בנות ביטול, אפשר "להמית" ולכלות אותן. אם על ידי תשובה שפירושה, בפשטות, שאדם מצטער על הרע שעשה, מתבייש במעשיו ומבקש סליחה מה', אם על ידי ייסורים שיכפרו לו. בין כך ובין כך, העברות ורישומן בנפש עתידים לכלות ולהיעלם, במוקדם או במאוחר. ואילו מצווה, לעומת זאת, קטנה ככל שתהיה, היא דבר נצחי, שרישומו וטובתו עומדים לעד ולנצח נצחים.
ועוד אמרו: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (דרשות הר"ן ה). מצוות, בגלל מהותן הקדושה, אפילו כשהן מעטות - כוחן רב ועצום מכוחן של עברות.

מדוע איננו חשים זאת? מדוע המצוות אינן מאירות את חיינו ומגרשות מלבנו את האטימות ואת הייאוש?
הלא כל האנשים רוצים שיהיה טוב. כולם רוצים להיות טובים, אבל בפועל – רבים עצובים, שבורים ומיואשים מהטוב הזה. "כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך", כותב רבי נחמן מברסלב, "עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם. ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורובן מייאשים עצמן לגמרי" (ליקוטי מוהר"ן תורה רפב).
אבל באמת - אין הצדקה לייאוש הזה. לכל אדם, יהיה מי שיהיה, ישנן זכויות ומעשים טובים. גם אם הם פעוטים, הם קיימים (והעובדה שחינכו אותך לקיים אותן אינה גורעת מהם כהוא זה. הלא יש לך בחירה לעשות טוב או לא לעשות, ואם אתה עושה זאת, משמע שבחרת בו!). גם אם מעשינו הטובים אינם מושלמים, יש בהם נקודות, אחוזים, של שלמות, של רצונות קדושים ואמתיים להיות טובים ולהיטיב באמת.
ובטוב הזה שבתוכנו, צריך להתבונן. עלינו ללמוד להכיר בערכו ובמעלתו האמתית, עד שלרע לא יהיה עוד קיום, והוא פשוט יתנדף.

כדי להבין את עומק הטוב שבנו וכדי ללמד זכות על עצמנו, ננסה להתבונן על עצמנו מן הצד.
אנו, בני דור עומק הגלות, לא רואים אלוקות ולא מבינים את דרכיה. כל אדם (גם מי ש"נראה טוב") נתון במאבק איום על חייו הרוחניים. פיתויים, בלבולים, צרות, ספקות. אין מלך ואין נביא, לא מקדש ולא גילוי שכינה. למה אפשר לצפות מאתנו? הניחו אותנו בעולם הגשמי הזה מול כל הפיתויים, בעומק הסתרת פני ה'. הלא החטא כמעט בלתי נמנע...

איננו מנסים להקל ראש בחטאים, חלילה. ברור לחלוטין, שהאדם צריך להפוך עולמות כדי להימנע ולו מן הקל שבחטאים. אנו מנסים רק לעכב אותם מלבלוע אותנו לגמרי על ידי הייאוש שהם מכניסים בנו, על ידי חזות קודרת של חוסר תקנה שהם מציגים לפנינו תדיר. זוהי הרשת שבה הפילו גם אותך. צריך להבין, כי כשם שהרע "שוקל פחות" על רקע מציאותנו הקשה, כך בדיוק "שוקל" הטוב שלנו הרבה יותר. הלא, תחת איום הפיתויים, הבלבולים, הספקות, המבוכות והייסורים, כל מעשה טוב שלנו, קטן ככל שיהיה, יש בו חידוש עצום. דווקא משום הרקע שעליו הוא מופיע.
וכן מפורש בדברי רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל: "כי מעשה קטן בדור הזה שקול כנגד כמה מצוות גדולות שבדורות אחרים. כי בדורות אלו הקליפה [כלומר המניעות העיכובים והבלבולים של כל אחד, שהם כקליפה המסתירה את אור האמת והאמונה] גוברת מאד מאד לאין קץ" (שער הגלגולים הקדמה לח אות פ). ולא רק מצווה, אלא אפילו חלק ממצווה, חשוב ויקר בעיני ה', בפרט בדורותינו אלה, מאוד מאוד. ויש בזה אלף אלפים וריבי רבבות קל וחומר כלפי דורו של האר"י ז"ל. וכבר כתב כך גם החיד"א (בספר 'חדרי בטן'), ומה נאמר אנחנו...
"ואפילו נקודה קטנה [כלומר החלק הטוב והאמתי] של מצווה קלה של הקל שבקלים [אדם פחות ערך מאוד] - אין כל העולם נחשב כנגדה" (ליקוטי הלכות תחומין ו ב).
בשביל מצווה אחת, בשביל חלק אחד של מצווה אחת קטנה של אדם קטן, הכול שווה, ובשביל עוד אחת - שווה הרבה יותר.
המדרש מספר, שבשעה שהקדוש ברוך הוא חפץ להוריד נשמה לעולם, הוא בא לרצות אותה שתסכים לכך. "ברצוני להורידך לעולם הזה", הוא פונה אליה. "עולם זה מהו?" מקשה הנשמה, ואז מראה לה הקדוש ברוך הוא את טיבו ומהותו של עולמנו השפל.
לאחר שהתוודעה, אפילו מרחוק, אל הסבל והקושי שאדם עובר בעולם, מסרבת הנשמה, כל נשמה, לרדת לעולם. או אז אומר לה ה' - בואי ואראה לך את המקום שאליו תגיעי בעולם הבא, אם תרדי לעולם הזה ותקיימי שם רק מצווה אחת. לאחר שהיא רואה את המראה הזה, למרות כל מוראות העולם הזה הגלויים לה באותה שעה, מתרצה הנשמה בשמחה לרדת לעולם. הכול שווה לה, הכול משתלם לה, כל הקשיים והמבוכות, על מנת לבחור בטוב ולקיים בעולם החומר מצווה אלוקית אחת. כל זה - בכל דור, ואילו בדורנו, דור ההסתרה והחושך - על אחת כמה וכמה שתגדל, כאמור, מעלתה של כל מצווה.

יש טעם לחיות. הטוב גדול וחזק לאין שיעור מן הרע - בכל יהודי. צריך רק להאמין בטוב הזה ולהאמין שה' מייקר אותו מאוד. צריך להאמין בה' שהוא מאמין בנו ובטוב שבנו, ולמענו, לקום ולהילחם על חיינו הרוחניים, לגרש את חושך העברות ואת רישומן מן הנפש, ולחיות. לחיות חיים של תקווה, של אמונה בטוב ואמונה בכוח שניתן לנו לבער את הרע. אז יהיו חיינו חיים, חיים אמתיים, חיים מלאים תוכן ומאושרים באמת.