למה הקב"ה צריך אותנו

ליליאן יקרה,

האמת הפשוטה היא שהקדוש ברוך הוא איננו זקוק לא לנו ולא לעבדותנו. אלא, אף על פי שאינו זקוק לנו, הוא רוצה בנו.
אמנם אצלנו, בני האדם, המושג "רצון" הוא תמיד תוצאה של חסרון, כלומר שאנו רוצים תמיד בדבר מה החסר לנו ולכן אצלנו מתפרשת המילה "רוצה" כשוות ערך ל"צריך" או ל"זקוק" שמבטאות באמת חסרון.
אך כשאנו באים לדבר אודות רצונו של הקדוש ברוך הוא, כפי שהתבאר לנו בתורתו ובפי חכמיה, אנו מבינים כי רצונו רצון אלוקי הוא, לא רצון אנושי. ממש סוג שונה בתכלית של רצון. רצון - שאינו מצביע על חסרון. שהרי אנו מאמינים שאלוקינו אינו חסר דבר והוא הוא השלמות המוחלטת שאין ולא יהיה בה לעולם כל גרעון.
רצון - יש לו, שהרי כבר נאמר "רצה הקב"ה לזכות את ישראל", וכן, "מלך מלכי המלכים הקב"ה רוצה שיהיו ישראל מכבדים את השבת" וכן אמירות נוספות על דרך זו.
אבל חסרון והזדקקות - אין לו, וכן ביאר ספר "דרך חיים" את דברי המשנה בפרק ג' משנה ז' באבות: "תן לו משלו - אל תאמר שבשביל שהשם יתברך צריך אל האדם לכך הוא נמצא עם האדם. כי אין הקב"ה צריך שיתן לו האדם (דבר) שהרי הכל הוא אל (כלומר של) השם יתברך".
וכן כתב בספר "אדיר במרום" חלק א': "אמת הוא שאינו נצרך לבריותיו אלא בריותיו חסרים (והוא שלם ומשולל כל חסרון) וזהו באמת סוד גדול... והוא סוד "אם צדקת - מה תיתן לו? ואם חטאת - מה תפעל בו" (איוב ל"ה ז').

רצונו של הקב"ה, אם כן, הוא ביטוי אהבתו לנו, לא חסר לו דבר, ואף המצוות ניתנו לנו לפי כוחנו ולא לפי גדולת הבורא. וכן מפורש באופן מופלא במדרש רבה (במדבר י"ב פיסקה ג'): "כיון שאמר לו (הקב"ה למשה) "ונתנו איש כופר נפשו" אמר משה: מי יכול ליתן כופר נפשו?... אמר לו הקב"ה איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן (כלומר שיתן כל אחד דמי כופר מועט, כמידת כושרו ודעתו ויכולתו).
וכן בשעה שאמר לו הקב"ה "צו את בני ישראל: את קרבני לחמי לאישי", אמר משה: מי יוכל להספיק להקריב קרבנות? אם אנו מקריבין לפניו כל חיתו שדי ועורכין כל עצי לבנון אינו מספיק לו (לפי גדולתו)...
אמר הקב"ה: איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן. וכן בשעה שאמר לו הקב"ה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אמר משה: מי יכול לעשות לו מקדש שישרה בתוכו (הלא אפילו שלמה המלך בחנוכת בית המקדש עתיד לומר) "הן השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך (לא יכילו אותך) אף כי הבית הזה אשר בניתי", (לא יכיל אותך ואיך שייך לבנות בית לה'?). אמר הקב"ה איני מבקש לפי כוחי אלא לפי כוחן. איני מבקש מידך אלא עשרים (קרשים) בדרום ועשרים בצפון ושמונה במערב" (ודי במידות מצומצמות אלה כדי לבנות בהן משכן ולהשרות שכינת הקב"ה בארץ).
וכן ביאר ה"שפת אמת" בענין פעולת המצוות (במדבר בהעלותך תרמ"ז): "וכן העניין בעבודת האדם לפניו יתברך, כי יש לו להבין שאין לו (לקב"ה) שייכות (צורך) מצד עצם הפעולה (של המצוות שנאמר שחסר לו קיומן על ידינו) רק מצד שהקדוש ברוך הוא אמר ונעשה רצונו... כי המלך אינו חסר לו" (שהכל שלו).

ועתה, משבארנו את ההבדל בין רצון לצורך, וראינו שה' חפץ בעבודתנו אך איננו חסר אותה, נשאלת סוף סוף השאלה המתבקשת מדוע, אם כן, מתבטאת התורה ומתבטאים חז"ל כלפי הקב"ה בלשון של האנשה המורה כביכול על חסרון?
שאלה זו עצמה נשאלה על ידי הרמב"ם (יסודי התורה א' ט') והוא משיב: "אם כן, מהו זה שכתוב בתורה: "ותחת רגליו", "כתובים באצבע אלוקים", "יד ה'", "עיני ה'", "אזני ה'" וכיוצא בדברים האלו? (ומשיב הרמב"ם): הכל (נכתב רק) לפי דעתן של בני אדם כדי שיוכלו להבין בשפתם ובלשונם במה מדובר) שאינן מכירין אלא הגופות (כלומר מונחים הנוגעים לעולם החומר) (וכבר אמרו חז"ל): "דיברה תורה בלשון בני אדם", והכל (כל הלשונות של האנשה כלפי ה' בעצם) כינויין הן, שנאמר "אם שנותי ברק חרבי" וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג?
ואמיתת הדבר (מהו הקב"ה וענינו באמת) אין דעתו של אדם מבין ולא יכולה להשיגו ולחקרו, וזה שאמר הכתוב (איוב י"א ז'): החקר אלוק תמצא אם עד תכלית ש-די תמצא?".

מהי אחיזתנו, אפוא, בהבנת ה'?
הרמב"ם אומר: "אין דעתו של אדם מבין", הדעה, כלומר השכל - אינם מבינים, אבל הלב יכול להרגיש. אי אפשר להבין, אבל אפשר להאמין, לחוש ולהרגיש.
למרות שאין האדם מבין את מהות השם בשכלו, מוטל עליו החיוב להרגיש את נוכחותו בכל רגע ולאהוב אותו בכל לבו, כלומר - מוטלים על האדם חיובים של רגש, של תחושה שבלב.

ה' רוצה בנו! כמה מאושר הוא האדם - שמי שאמר והיה העולם רוצה בעבודתו.
כמה לכבוד הוא לנו שמלך מלכי המלכים חפץ בקרבתנו, כמה בשמחה מן הראוי לנו להענות לקריאתו יתברך!
שמחה זו על שום מה? על שום שמצוות השם מרוממות את האדם ונותנות ערך עמוק יותר לחייו ולפעולותיו. ועל שום שבאמצעות המצוות האדם יכול להתדבק בקונו, לחוש את קירבתו ולהתענג על מציאותו.
עבור מבקש השם, עבור הנענה לקריאתו, אין אלו מילים בעלמא. אהבה, התרגשות, כיסופים, געגועים ושמחה - הן תחושות הממלאות את חדרי לבו, וכבר מצאנו בשיר השירים הד עמוק ומקסים לרגשות יהודיים אלו. "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".
אין זה אלא תיאור של אותו עונג נשגב שהוא מנת חלקם של מבקשי השם.
וזו הייתה תגובתו של "התם" בסיפורי מעשיותיו של רבי נחמן (מעשה מחכם ותם) כאשר הגיעה אליו האיגרת בה היה כתוב לאמר "המלך רוצה שתבוא אליו": ..."ותיכף נזדרז בשמחה, והלך ונסע עם השליח"...

בהצלחה רבה
ארז משה דורון