השיר
השקיע הכל, כן קיווה לקריירה
למרות שאמרו לו - "תמצא תחום אחר"
הוא ראה את עצמו מאושר
על הבמה.
הוא התחיל לגדל פאות והבטיח
שלא יאכזב - הוא עבד שעות
וכתב אפילו שיר שמח, קל
על אהבה.
"לא בא לי לשמוע"- אמרו לו
"לא באתי לראות את השואו שלך
לא בא לי לדעת מי אתה בכלל..."
אז קנה לו איפור והרכיב לו כנפיים
השיג חוזה בפאב דיי ידוע
וחיכה למחיאות כפיים
כשסונוור מאורות הבמה
אך נדהם לגלות שבמקום מחיאות
הפתיע אותו מטר פחיות
שקרעו ממנו ת'כנפיים והוא נשאר עירום
על הבמה.
"לא בא לי לשמוע"- אמרו לו
"לא באתי לראות את השואו שלך
לא בא לי לדעת מי אתה בכלל..."
הוא המשיך לנגן ולשיר
על אף האיפור הכבד שנטף מעליו
שיכורים צחקו, צעקו להוריד אותו מיד
מהבמה
בין הכיסאות בשדה הקרב
הופיעה מתוך חלומותיו
היא החזירה לו את הכנפיים
והוא שר לה שיר רק בשבילה
"לא בא לי לשמוע"- אמרו לו
"לא באתי לראות את השואו שלך
לא בא לי לדעת מי אתה בכלל..."
"לא בא לי לשמוע"- אמרו לו
"לא באתי לראות את השואו שלך"
אבל הוא המשיך לשיר
רק בשבילה...
היחיד והיחד
גלובליזציה הוא אחד המושגים הידועים לכולנו - אם בימי קדם צורת החיים הייתה בכפרים ועיירות, וחדשות על המתרחש במקומות אחרים היו מגיעות פעם בכמה שבועות, הרי שהיום אנו נמצאים, כפי שאוהבים לכנות, בכפר גלובלי קטן. אפשר לקבל חדשות עדכניות תוך שניות דרך האינטרנט, ולהרגיש קרובים לכל אחד הנמצא בקצה השני של הגלובוס.
אחד הדברים שנובעים מכך הוא הרצון להיות מקובל על כולם, ולהיות יפה בעיני הסביבה, החברה והעולם. וכפי שאנו יודעים יש לכל אדם כוחות מוגבלים וזמן מוגבל, ואם משקיעים בהתרחבות שטחית אי אפשר להשקיע בעומק.
איך כל זה קשור לשיר?
השיר מתאר אדם שרוצה להיות זמר, אבל כולם מדכאים אותו ואומרים לו 'תמצא תחום אחר'. אבל בכל זאת הוא המשיך וניסה ואפילו כתב שיר יפה, אלא שזה עדיין לא עזר - 'לא בא לשמוע, לא בא לראות את השואו שלך לא בא לי לדעת מי אתה בכלל' אמרו לו.
וכמובן זה לא מה שיעצור את הגיבור שלנו. עולה לו רעיון, אולי להתחפש למישהו אחר - 'קנה לו איפור והרכיב לו כנפיים' ואפילו קיבל עבודה להיות זמר מקומי במקום מסוים, אבל גם שם 'במקום מחיאות הפתיעה אותו מטר בכיות שקרעו ממנו את הכנפיים'. לא צריך לספר מה ההרגשה של זמר שזורקים עליו עגבניות באמצע הופעה. אלא שאין ברירה, הוא חייב להמשיך לנגן ולשיר, למרות שכולם צוחקים עליו, ודורשים שיורידו אותו מיד מהבמה. והנה, לפתע צצה מישהי 'בין הכסאות בשדה הקרב' שכן אהבה את השיר שלו וכן רצתה לשמוע אותו, ופתאום חוזרים לו הכנפיים.
הפירוש האינטואיטיבי לשיר הוא שלמרות שנראה שאין סיכוי, עדיין צריך להמשיך ולנסות ובסופו של דבר נמצא מישהו שכן אהב את השירים שלו, ויתברר בסוף שהבעיה היא לא בשיר אלא בגורמים חיצוניים (איך שהוא נראה למשל, לכן הוא שם איפור) שגורמים לו את העוול. (יש הטוענים שהשיר נכתב על אביב גפן, ואם זה נכון אז אפשר לומר שהסיפור, בסופו של דבר, הוא סיפור הצלחה).
אבל לשיר יש סוף שלא כל כך שמים לב אליו והוא מרמז על עוד רעיון חשוב שגלום בשיר – 'אבל הוא המשיך לשיר רק בשבילה'. ברור כשכולם צוחקים עליך ומבקשים להוריד אותך מהבמה ופתאום מגיע משהו ורוצה שתשאר, זה מאוד מנחם, אבל זה לא מספיק. למה הוא שר רק בשבילה?
זה מוביל לרעיון יפה שקשור ביחסי היחיד עם החברה. אנו מכירים שתי תופעות קיצוניות בחברויות – הראשונה היא אדם שרוצה להיות מקובל על כולם, והשנייה היא אדם שמסתפק בכמות מצומצמת של חברים. כפי שאנו יודעים, בגלל שלאדם אין זמן ללא סוף ויכולות ללא סוף, אם הוא משקיע בלהיות חבר של כולם, באופן טבעי הוא משקיע פחות בקשר עמוק ועם כל אחד הוא מסתפק בקשר שטחי. לעומת זאת, אם הוא היה משקיע בקשר עם כמה אנשים מסוימים ולא עם כל העולם ייתכן שהיה לו קשר עמוק.
מה עדיף? לכל מי ששם לב לסגנון הכתיבה שלי, ברור שאני מעדיף את הקשר העמוק על פני הקשר עם כולם והשטחי. אבל זה לא מדויק, בדרך כלל צריכים את שני הדברים ברבדים שונים. כלומר, חייב להיות מצב שבו יש כמה חברים טובים שאיתם שואפים להגיע לקשר עמוק. אבל צריך שיהיו מעגלי חברויות, כלומר, כמה חברים טובים מאוד, כמה טובים אבל עם קשר יותר שטחי וכן הלאה. ואז יוצא שאף אחד מהקיצוניות הללו איננה רצויה, אלא השילוב ביניהם (וכיצד בדיוק לשלב זה תלוי במי מדובר וכל אחד שונה מחברו, אבל העקרון דומה אצל כולם).
לכאורה הרעיון נראה מאוד פשוט ומאוד קורץ, אבל יש לשים לב שהרצון הבסיסי הוא לנסות וליצור קשר עם כולם ולתפוס הכל. ואז מתקיים המשפט, 'תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת'.
אם נחזור לשיר, הזמר בסופו של דבר מבין שאי אפשר להיות מקובל על כולם ולרצות את כולם, ורק ברגע שיהיה לו כמות מעריצים מצומצמת והמעגל הראשון מתעצב כמו שצריך אפשר ללכת ולנסות לעצב מעגלים נוספים ולנסות לקבל הערצה מיותר ויותר אנשים (ואם מדובר על אביב גפן, כנראה שהוא הצליח).