הורים אוהבים, ציפור קטנה לחשה לי שאתם אוהבים את ילדיכם, אפילו אוהבים אותם מאוד. נדמה כי אתם כל כך אוהבים אותם, עד כדי-כך שכאשר אתם רואים אותם עושים משהו שלא לרוחכם, אתם מוצאים את עצמכם מדברים אליהם בטון סמכותי שלא היה מבייש רס"ר בצבא, בשבילם כמובן, רק מפני שאתם אוהבים אותם.
אתם מוצאים את עצמכם יושבים בסלון על כוס קפה, ולא מבינים מה אתם רוצים מהילדים המתוקים האלה. כמה טובים הם היו כשהיו בני שנה, עוד לא היה לכם צפיות מהם, לא רציתם מהם כלום, הפניה אליהם הייתה בטון מתרפק, "מתוקה שלי, את רעבה?, מה מפריע לך? למה את בוכה? מתוקה של אמא".
עם השנים, ככל שרמת הציפיות מהקטנים עולה, כך עולים גם הטונים, והדיבור המתוק והרך מתחלף בדיבור תקיף ותובעני. אנו חושבים (גם אם לא במודע) כי ככל שהטון יהיה יותר תקיף, הוא יתקבל יותר על הילד. אם נצעק עליו להחזיר את המשחקים למקום, הוא ירוץ כאיילה שלוחה לעשות רצון אביו שבבית. המציאות מראה אמת אחרת, ככל שמתגברים הטונים הגבוהים והצעקות, הדיבור פחות נשמע, עד כדי כך, שלאורך זמן אפשר לראות שהאוזן פשוט נאטמת לטונים גבוהים.
פעמים רבות ניתן לראות ילד היושב ליד המחשב, וברקע אימא או אבא צועקים ומנחים אותו לעשות דבר מה אך למרות זאת, הילד בשלו, כאילו מעולם לא שמע את פנייתם. את ההורים זה מרתיח, איך ייתכן שהילד לא שומע אותם. צריך להבין כי זה באמת כך, הוא באמת לא שומע, כי הוא כבר התרגל לצעקות, מבחינתו הן כמו דיבור רגיל, וכרגע המחשב יותר מעניין אותו.
חז"ל הדריכו אותנו בדרך אחרת: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עישרתם, ערבתם הדליקו את הנר. אמר רבה בר רב הונא אף על גב שאמרו חכמים, שלושה דברים צריך וכו', צריך להגיד זאת בנחת, כדי שיקבלו ממנו, אמר רב אשי: אני לא שמעתי את מה שאמר רבה בר רב הונא ואף על פי כן, קיימתי את דבריו מסברא (מסכת שבת בתרגום חופשי).
הזמן לא פשוט, כולנו מכירים אותו, רגע לפני שבת, הרבה לחץ באוויר, הרבה דברים להספיק, טון הדיבור עולה באופן טבעי, רבה בר רב הונא עוצר אותנו לרגע, ואומר: "מה חשוב לכם עכשיו? להגיד או להישמע?" תהיו קצת יותר עדינים, תיזכרו בטון שדיברתם איתם כשהיו בני שנה, אף אחד לא אוהב שצועקים עליו, בטח לא שמחלקים לו פקודות.
חשוב לזכור שהילדים מרגישים את מה שעובר עלינו, הם מרגישים אצל אלו בעלי הדיבור האגרסיבי את חוסר הביטחון העצמי, והם מנצלים את זה. מי שבטוח בעצמו ובעמידתו כלפי אחרים, לא צריך להרים את הטון, הוא יכול להיות עדין, ולדבר בניחותא.
וטיפ קטן לסיום: במקום לעמוד מגבוה/מרחוק, ניתן להתקרב/להתכופף, אולי אפילו להחזיק את היד בעדינות, והכי טוב גם לתת חיבוק. ולדבר בטון נמוך ובעדינות, הילד ירגיש יותר מכובד, וזה יעלה לו את המוטיבציה לכבד. בהצלחה.
הכותב עוסק בייעוץ על פי שיטת מוח 1, ומלמד בישיבה המוסיקלית כינור דוד