להפסיק לאיים ולהתחיל לדבר

במסגרת הבילוי המשפחתי שלנו, אנו מרבים לבקר בגן החיות התנכ"י, מטיילים בין הקופים לנמרים, ותוהים איזו חיה דומה לאדם המתבונן בה, ואיזה אדם דומה לחיה הבוהה בו. בביקור האחרון, בעודי מסתכל על נחש זועם, שמעתי אימא, זועמת לא פחות צועקת על בנה: "אם עוד פעם אחת אתה בורח לי אנחנו פשוט ניסע הביתה!", כאבתי את כאבו של הילד והמשכתי לביתן הצבים. כעבור חצי דקה שמעתי שוב: "אם אתה מטפס שוב אני מתקשרת לאבא שיבוא וייקח אותנו לבית". כאבתי שוב את כאבו הילד. אך מכיוון שגם אני עברתי בכניסה וראיתי כמה האימא שלמה על הכרטיס, ומכיוון שגם אני הורה, הבנתי שעל משפטי האימא אפשר לצעוק "סרק, סרק", והילד החמוד והאנרגטי יישאר בגן החיות עד סוף היום.
הבעיה תווצר כאשר גם הילד החמוד מגן החיות יבין, לאט לאט, שהמילים היוצאים מהפה של אימא, הם אותיות הפורחות באוויר.

כך יגדל ילד שבגיל 12 ילך לישון ב12 בלילה, למרות שההורים יאיימו עליו: "אם לא תלך לישון בעשר לא תוכל להשתמש במחשב מחר". בגיל 14 הוא יחזור לבית בשלוש לפנות בוקר, למרות שההורים יכריזו: "אם לא תחזור עד חצות, לא תוכל ללכת יותר לחברים בלילה" ובגיל 17 הוא ילך למסיבת אלכוהול, למרות שההורים אמרו: אם אתה הולך, אנחנו לא מממנים לך את הרישיון".

הדרך שלנו להנהיג את צאצאינו היא ע"י דיבור: "תיקח את הנעליים לחדר", "אתה יכול להפסיק כבר לקפוץ?" , "מתוק, אתה יכול להביא לי חיתול להחליף לאחיך", "זה לא בריא כל כך הרבה ממתקים", "אתה כל כך מוכשר". הדיבור הוא הקשר היום-יומי שלנו עם הילדים, כשהוא פגום, המערכת מתערערת.

(צילום: Dan Zen-cc-by)

התורה כתבה בהקשר של נדרים, "לא יחל דברו", יחל, מלשון חולין. המשמעות של דיבור חולין, היא: דיבור שלא התקיים במציאות. לעומת זאת, דיבור שקיבל קיום ממשי זוכה למעמד של קודש. הורה שאמר דבר מה לילד, ולא קיים - הפך את דיבורו לחולין, ופגע באמון הילד.

הבעיה המרכזית היא שכולנו גדלנו על מניפולציות, כלומר, בוא נראה איך אני מגיב עכשיו, אחר כך כבר נסתדר. עכשיו אני אגיד לילד בסופר שאם הוא לא יתנהג יפה הוא לא יקבל סוכריה. אם בכל זאת הוא לא יתנהג יפה, וירצה בכל זאת את הסוכריה וישתטח על הריצפה אז לא יהיה לי נעים ואני אתן לו את הסוכריה, ואז אחשוב על משהו אחר בכדי שבכל זאת לא אצא הורה חסר עמוד שידרה, כי בכל זאת מישהו צריך לחנך את הילד. נשמע מוכר?

כולנו מגיעים למצבי מתח כלפי הילדים וצריכים להגיב. העצה היא: לחשוב היטב לפני הטלת ההתניה על הילד ולהתאים אותה למה שניתן לקיים ברגע זה.

לדוגמא: ההורים ממהרים לעבודה בבוקר ומצפים כי הילד יתלבש לבד, לכן הם אומרים לו: "אם לא תתלבש מהר, אתה תצטרך ללכת לבד לבית הספר", אבל הוא קם שמח ועליז והמשחקים מעניינים אותו יותר. ההורים שלא התכוונו באמת להשאיר את הילד להסתדר בכוחות עצמו, מתחילים להיות לחוצים, מרימים את הטון ולאחר תחנונים רבים - הילד שרוי בעולמות שלו ואימא מלבישה אותו, הוא מצידו לא מתרגש מהחוויה ומסרב לעזור ולשתף פעולה. במצב זה התרחשו שני דברים שלא ברצוננו: גם לא הקנינו לילד עצמאות, וגם לא עמדנו במילים שאמרנו.

על בסיס מקרה זה נדגיש שוב: לא כדאי לאיים בזמן לחץ. עדיף להשאיר את המצב כמות שהוא, ובזמן של ישוב הדעת להגיד לילד, אמירה בסגנון: "בבוקר אבא ואמא ממהרים לעבודה, מהיום אתה בוחר, או להתארגן בזריזות ולהספיק לאכול ארוחת בוקר בבית, או שתצטרך לקחת אתך קורנפלקס בשקית ולאכול בבית הספר", כמובן שהחלק החשוב הוא האכיפה והעקביות. ככלל: החכמה היא להעביר את מוקד המתח למתחם שבו נוכל להגיב בצורה הכי עניינית ואמיתית.

מבחינת הילדים שלנו, הדבר הכי טבעי הוא שנקיים את מה שאנחנו אומרים, לכן, גם מי שמרגיש שדיבורו כלפי ילדיו כבר נעשה חולין, עם מאמץ ומודעות למילה הנאמרת, נוכל להשיב לדיבורינו את הקדושה הראויה לו. וכך נשיב לילדינו את האמון בנו ואת האמון ביכולתנו להנהיג אותם.

הכותב עוסק בייעוץ על פי שיטת מוח 1, ומלמד בישיבה המוסיקלית כינור דוד