יודעת שאצל כל משפחה זה שונה ונתוני הכוח והעזרה והקירבה והזמינות שונים אך אשמח לשמוע בכל זאת איך זה אצלכן.

מוצאת את עצמי חוזרת כל יום מהעבודה עם הלשון בחוץ, רעבה, עייפה, בלי שירותים יום שלם, מותשתתת ורק רוצה רגע לשתות מים, להכניס משהו לפה, לראות את הילדים.

הם כבר מהדרך מתקשרים להודיע לי שהם רוצים שחבר יבוא או ללכת לחבר.

כך כל יום. כל מזג אוויר.

בעלי עובד עד שעות מאוחרות ובמקרה הטוב מגיע להשכיב אותם (אולי פעמיים בשבוע)

שאר הזמן זו אני. לבד. לוקחת לחוגים, מחזירה, מנקה, מבשלת, עושה שיעורי בית ועובדת יותר ממאה אחוז משרה בשלושה תפקידים בו זמנית במקום עבודתי.

אני מוצאת את עצמי כל הזמן אומרת להם לא. לא היום. לא עכשיו. כי לקחת, להחזיר, להזמין אלינו.

מה גם שהבית שלי כל כך ישן ומכוער שאני נורא מתביישת בו אז מזמינה חברים של הגדול שמכירים את המקום... והוא גם קטן נורא והם רק משחקים עם החברים במחשב ולא במשחקי קופסה.. בנוסף, רק לגדול יש באמת חברים קבועים וטובים...... והקטן יותר שאני שואלת את מי מזמינים הוא אומר שם קבוע של ילד שאין לנו שום קשר איתו כבר כמה שנים...

מה גם שזה תמיד ממש חד צדדי. בחיים לא קיבלנו הזמנה לחבר. תמיד אני היוזמת, המארחת, המתקשרת.

והמון פעמים מקבלים גם דחיות....

בקיצור.. יש פה כמה עניינים.. העיקרי שאין לי כוח בנוסף לארבעה חוגים במהלך השבוע להתחיל לקחת גם לחברים או להזמין אלינו.

עד כמה אני דופקת אותם ובגללי הם לא יהיו חברותיים ולא יהיו להם חברים? ובעיקר, אשמח שתשתפו כמה פעמים בשבוע חברים מגיעים אליכם ואתם אליהם?

אציין שאנחנו גרים בעיר גדולה. כל החברים הם במרחק נסיעה של לפחות עשר דקות רבע שעה. הילדים קטנים וממש לא בגיל של ללכת לבד.

פורום הורים לפעוטות

שווה קריאה