אי הצטרפות הרב למכתב הברכה לעידוד עליה להר הבית בטהרה

שלום וברכה
לא ניתן ללמוד מהיעדרות חתימה על כרוז כלשהו על עמדתו של אדם. מטבע הדברים, רבים חתומים, רבים אינם אוהבים לחתום גם על דברים שהם תומכים בו, רבים אינם חותמים כי הם מתנגדים, ולצערי אנו מוצאים גם מצבים שאנשים מופיעים כחותמים והדבר נחשף כלא נכון. בקיצור, לא ניתן לעשות "דיוקים" מחתימות על כרוזים.
ברם, כיוון ששאלת, אנסה להבהיר את עמדתי בנושא.
על שלושה אדנים עומדת הבנתי ביחס לעליה להר הבית בזמן הזה:
ראשון בהם הוא מצוות התורה "לשכנו תדרשו ובאת שמה". דרישת השכינה, בקשת ההתגלות במקום, בקדושה ובטהרה, היא מצוות התורה, והיא גם תשוקת הנפש הגדולה. אין לנו "מקומות קדושים", כי אם מקום קדוש אחד, שקדושתו הראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מעמדו של הר הבית כיום זהה לחלוטין למעמדו בזמן שהמקדש קיים. מעצם הגדרתו "מקום קודש" עולה כי זהו מקום שנמשכים אליו כמו אל מגנט רוחני, ובד בבד ישנה תנועה הפוכה בה שומרים שלא לפרוץ אל הקודש ולא להיכנס למקומות האסורים. אני רואה חובה עצומה לקשור מחדש את עם ישראל למקום המיוחד הזה, לעלות בטהרה למקומות המותרים, ולהשיב את התשוקה ואת הציפייה למחוללת תנועה רחבה בנפש. איני טוען שהדבר מותר מבחינה הלכתית. אני טוען שהוא חובה מבחינה הלכתית, רוחנית ורעיונית.
שני בהם הוא ההבנה העמוקה כי הר הבית אינו בית כנסת משוכלל ואינו שייך רק לקבוצה מסוימת מתוך הדתיים. זהו הר של כלל ישראל, ושל כלל התורה. בהיותו הר של כלל ישראל אני רואה חשיבות עצומה בכך שלא לחולל חס ושלום תנועת בומרנג, של הרחקה מהמקום הקדוש הזה, בשל התייחסות אליו כנחלת מבקשי א-לוהים מסוימים בזמן הזה. כל פעולה צריכה לשקול גם את השאלה האם הדבר קושר יותר את כלל ישראל למקום, או מרחיק אותו. הצתת אש בהר הבית לא תקרב את האומה הישראלית אליו. אני מבקש להדגיש כי איני חובר לטיעון כי קודם כל יש להנחיל את הר הבית בלבבות, ורק לאחר שיתקיים התנאי האין-סופי הזה אפשר יהיה לעלות בהר. דברים אינם מתחוללים כך, והתנחלות בלבבות בלוא התנחלות במציאות אינה קיימת. טענתי היא שיש לפעול בצורה של "ריקוד", לאמור: מעט עולים ומעט מקשרים ומעט מדברים ומעט נסוגים ומעט מחוללים ומעט מסבירים – הכל בצורה יותר רכה מאשר פעילות אלימה בהר הבית.
למעלה מכך, בהיות הר הבית ההר של כלל התורה יש לזכור את דברי הנביאים. הם שלימדו אותנו כי הכמיהה להר הבית אינו פותחת בהר עצמו, אלא ב"כיכר הלחם"; הם שלימדו אותנו כי אין טעם ברמיסת חצרות בית ד' אם אין אנו עושים צדקה ומשפט; הם שלימדו אותנו כי ריבונו של עולם מבקש חסד ולא זבח ודעת א-לוהים מעולות. בהיבט זה, איני יכול ואיני רוצה להיות שותף בעלייה להר שאינה מבוססת על רגלי הסולם המוצב ארצה – בנייה חברת צדק ומשפט, חסד ורחמים, אתיקה והוגנות. זו עוד סיבה שצריך לעלות בהר עליה רכה, ולהביא לכך שכל העולים להר מתחילים את ההכנות שלהם ב"נקיות כפיים וברות לבב" קודם שהם עוסקים בדיני חציצה ובדיני טבילה. העובדה שהתודעה הזו אינה חלק מאתנו בזמן הזה היא חלק מחורבנו של ההר.
שלישי בהם הוא האחריות הלאומית. איני חושב שיש מצווה לדפוק את הראש בקיר – ולנפצו (את הראש). הר הבית הוא מקום שעיני כל העולם נשואות אליו, מסיבות שונות, ולא נצטווינו בתורה להצית אש בינלאומית, לסכן את עם ישראל ואת העולם כולו במלחמת דת הרסנית וטוטאלית. המלחמה הזו מתקיימת היום גם בלעדינו, ולעתים יש צורך במדיניות של "חבי כמעט רגע עד יעבור זעם". ההיסטוריה שלנו מצולקת במעשי קנאים שהביאו לחורבן, כמו שהיא מצולקת במעשי מתונים שהביאו לחוסר מעש ולהרס פנימי. העובדה שעורנו מצולק משני הכיוונים מחייב אותנו לפעול, אך בצורה רכה; לעלות, אך בניסיון לקשור את העלייה בבקשת שלום וברדיפתו; לעלות, אך מתוך תיקון פנימי עמוק. הוא אשר אמרתי – עליה רכה.
על כן, טוב שתמשיך בעליה בהר, וטוב שתמשיך להיות קשור בו, וכל זה במסגרת ההנחיה הביטחונית והמשטרתית, ומתוך תודעה עמוקה של בקשת קישור האומה כולה להר ד' ולא דחייתה, ובעיקר – מתוך תיקון עמוק של צדק חברתי ועשיית הטוב והמשפט.

לגבי אזור חלציים: כנראה שאתה צודק ואני טועה.

כל טוב