המודרנים

המקום הגרוע ביותר להכיר בו בנות, הוא מקום שיש בו בנות. אירוסין, למשל, או שבע ברכות.

אתה נכנס לסלון, דופק כמה חיוכים מנומסים, נוגס בזהירות מאיזה רוגלך או שניים, עושה כוס קפה, ועומד לתצפת על המצב מזווית אלכסונית כזאת, שלא יחשבו עוד שאתה מחפש מישהי או מה. והבנות, כמו בנות. תמיד בשתיים או יותר. לגשת אל אחת זה אומר להסתבך עם כל הקומונה. וגם, מה תגיד לה? "את מוצאת חן בעיני"? "נראה לי שיש לנו שפה משותפת"? "את בקארמה שלי"?

אז עזוב, עדיף ללכסן מבטים, לעשות את עצמך צדיק, לדחוק את כל המחשבות על מוצאת חן ובא לי והיא דווקא נראית לי הצידה, ולנסוע הביתה מתוסכל על עוד ערב מבוזבז, כי קפה ורוגלאך יש גם בבית. אה, גם שימחתָ חתן וכלה על הדרך. בטוח.

אז מה, אומרים לי, השיטה הישירה לא עובדת? תנסה בעקיפה. מישהי נראתה לך? תברר עליה, קח את הטלפון ותתקשר. לך תסביר להם שלהכיר בחורה זה לא אומר לשבת מולה בבית קפה כששניכם מכווני מטרה כמו טיל סאגר על מרכבה 4. איך אפשר להכיר מישהי כשבמשך שעתיים של פגישה מהבהב לה שלט ניאון צבעוני מעל הראש "חתונה כן/ לא"? ושלא תבינו לא נכון: לא רק בגללה, היא דווקא בסדר גמור, גם בגללך. כי אתה כבר בן עשרים ו- (שאפשר לקרוא לו "גיל העשרים ועוד לא מצאת") ומה יהיה, והשכנים שואלים, והשעון הביולוגי והבעיה הדמוגרפית, ובקרוב אצלך, לכל הרוחות, רק תצא מזה.

אז פלא שאי אפשר להכיר בחורות? איך תכיר, אם אתה עסוק כל הזמן בלהתחתן איתן?

עם המצב החברתי הלחוץ הזה, "הרווקות של שנות העשרים", שיש הקוראים לו בעיה ויש שמתעקשים לקרוא לו תופעה, מתמודד הסרט "המודרנים", של חלי רוזנברג.

בסרט אנו מתוודעים לשתי רווקות, רווק וגרוש, החיים את חייהם בשכונת קטמון בירושלים. שום דבר לא חסר להם: יש להם עבודה, חברים והם נראים מצוין. אה, כן. אין להם בני זוג. וגם לא שבת, כי השבת הפכה למקום בו אתה מגלה את הבדידות מחדש. ואין להם קהילה, כי - כמו שאומרת יוצרת הסרט בסופו - בקהילה דתית אין מקום לרווקים.

אין מקום לרווקים, המודרנים

אז הם הקימו להם אלטרנטיבה. את סעודות השבת עושים יחד, ולחגים טסים להודו, וחוגגים ימי הולדת והולכים להופעות והכל בסדר, לכאורה.

אלא שעם הסרט נבעים הפערים: פתאום לבנות לא כל כך טוב לבד, ומישהי אומרת "כולם רק רוצים לעוף מפה". אבל לבנים שבחבורה זה לא כל כך מזיז, אפילו נוח. פתאום יוצאים מעולם הישיבות והמדרשות, והגבולות הדתיים כבר לא ברורים חברתית, ומוגדרים אינדיבידואלית. פתאום צריכים לספק דחפים אחרים, לעצב נורמות, לענות על שאלות לא כל כך פשוטות.

ולתוך כל זה חלי דוחפת את המצלמה שלה. פלאש. בחורות הולכות עם פשטידות לארוחה משותפת בערב שבת. פלאש. מסיבת קריוקי ושתי משוחררות שלא מסכימות להסגיר את שמן רוקדות על הבמה. פלאש. ישיבת רווקות בדירה המשותפת, שעוסקת ביחס לחבר החדש של ורד. פלאש. יאיר, הגרוש, מספר על ההכנות שלא היו, לחתונה שלו. פלאש. מכינים את שעון השבת, הפלטה ומיחם המים לשבת. התפקידים המגדריים קורסים. פלאש. החבר עוזב את ורד לאנחות. פלאש. בילי מתקדמת בקשר וההורים מתעקשים לא ללחוץ. פלאש... הלאה והלאה.

ומה בכל זאת אין בסרט הזה? אין סדר. אין מיקוד של השאלה. אין דרמה. אם הוא מוגדר בתור סרט נאשיונל גיאוגרפיק על הרווקים הדתיים, הוא עושה את זה טוב. טוב, אבל לא טוב מאוד, כי לא דיברנו עוד על אלה שלא חיים בביצה הקטמונית, ויש לא מעט כאלה. אבל אם לא נגדיר אותו כסרט אנתרופולוגי גרידא, אנו מקבלים סרט עובדתי מעט יבש, שלא מחדש דבר למי שמכיר את הנפשות הפועלות או דומות להן.

אולי בשל כך הדיון שנערך בהיכל שלמה בעקבות הסרט, בו השתתפו הרב שרלו, הפסיכולוגית שפרה גריינר והעיתונאי שאול מייזליש, ואותו הנחתה יוצרת הסרט, לא ענה על שום שאלה. אמנם, סופקו הרבה תשובות: גב גריינר אמרה שצריכים להיות סבלניים ולהבין שאף אחד לא מתכוון לרעה, הרב שרלו אמר מה צריכים לחפש בבן זוג ושאול מייזליש סיפר בדיחות יהודיות, אבל כל התירוצים הלא כל כך מוצלחים האלו לא ענו על השאלה שריחפה באוויר ולא נשאלה: מה הבעיה, בעצם? האם הפער בין גיל הנישואין האידיאלי (יש כזה?) לבין הגיל הריאלי (24-28) ניתן לגישור, זקוק לגישור?

יוצרת הסרט מתעקשת לטעון שאין בעיה. ואני שואל: אם אין בעיה, אז למה עושים על זה סרט? האם הדרת הרווקים מהחברה הדתית היא עילה מספקת לסרט של חמישים דקות?

אולי לא-להים פתרונים. לא ליוצרי הסרט, וכנראה שגם לא למכובדים שישבו על הבמה.