אלישיב רייכנר פרסם בגליון של נקודה מאמר ביקורת על סרטי הגמר האחרונים ביה"ס "מעלה". המאמר הזה הוא מודל מתאים לבחון דרכו את יחסו של הדתי אל הקולנוע והטלוויזיה ואל התרבות בכלל.
אם לסכם את תוכן הביקורת בקיצור, למי שלא קרא, נאמר כי הטענה היא שכל הסרטים הם בעצם בעלי אותו תוכן : הדתי המעצבן והדתיות עבר זמנה. גם אני צפיתי בסרטים וכבר שמעתי הרבה התייחסויות לסרטים הללו והנה התייחסות חדשה שלא נשמעה. התבוננתי שוב בסרטים ושוב בביקורת ועלו בי כמה תובנות שאני בא להציג במאמר הזה, כחלק מהדו- שיח הפנימי שלנו בעיניני תרבות ויצירה.
תרגיל בהצצה
רייכנר פותח את מאמרו בתיאור נסיבות המאמר שלו, וכותב: "התגלגלה לידי קלטת...". העובדה היא שרייכנר ביקש קלטת סרטי בוגרים מאת מנהלת בית הספר ושיגר שליח מיוחד לביתה, כדי לקבל את הקלטת. כמובן, אינני מטיל ספק ביושרו העיתונאי, אבל שאלתי את עצמי מה מביא אותו לתאר נוהל פשוט של כתב עיתונות, המבקש קלטת לצפיה, במילים "התגלגלה לידי...". ואל תשפטו אותי בדקדקנות או בהסטת הדיון לקטנות כי לדעתי יש כאן מפתח חשוב להבנת הנושא שלשמו נטלתי לידי את העט.
היחס שלנו הדתיים אל התרבות מאופיין בכך שאנו נמצאים בעמדת הצצה. הדתי הוא צרכן של תרבות חילונית, הוא קורא עיתונים (והמדקדקים מקפידים על "הארץ") מאזין למוסיקה עברית, קורא ספרים של דוד גרוסמן וא.ב. יהושע, צופה בטלוויזיה ואולי אפילו רואה סרטים בקולנוע – אבל – הוא איננו רואה את עצמו כחלק מן ההתרחשות התרבותית הזו. הוא כמתבונן מבעד לחור המנעול במה שמתרחש אצל האגף החילוני של העם. הוא אינו פותח את הדלת ומודה בנוכחותו, הוא איננו שותף לדיאלוג התרבותי. איננו מזדהה ואיננו מזוהה. הוא חבוי מאחרי מחיצה כמתבונן מן הצד. הקמת המחיצה הזו נעשית בכמה אמצעים: הוא איננו משתף אחרים בחוויות המענגות שהיו לו מן התרבות הזו. ובוודאי לא את אותם שיש לו אחריות חינוכית ביחס אליהם. הוא מקדים הסתייגות כל אימת שהוא נזקק לצטט מחמרי התרבות. הסיפור לא יתחיל במשפט "ראיתי בטלוויזיה סרט על..." אלא "כשהיינו אצל ההורים של אשתי..." או "פתחנו טלוויזיה לראות אם יש דיווח על הפיגוע ובדיוק הקרינו...". מה שעוד יכול להועיל הוא ציטוט תוך ביקורת קטלנית "התכנית פוליטיקה תמיד נראית כמו ג'ונגל אבל אתמול הגזימו..." אפשרות אחרת היא שפיטת התרבות בכלים מן המקורות : "על מה הסרט? - גילוי עריות עבודה זרה ושפיכות דמים". האמיצים יגידו "כדי לקרב חילונים יש צורך להכיר את העולם שלהם" וכך הלאה. אני אינני בא לסנגר על החמרים שיש בתרבות החילונית, בוודאי שהרוב איננו ראוי לנו למאכל, אבל אני מצביע על מצב שבו, הדתי, במקום להודות בצורך שלו בחמרים תרבותיים עשירים, ולהודות בכך שהוא לא השכיל להקים אלטרנטיבה, הרי הוא בוחר להיות מציצן, ובכך הוא פוטר את עצמו מן האחריות לחמרים שהוא יונק מן הפרה התרבותית בהחבא.
היחס הזה גורר מצב שבו כמו כל מציצנות נוצרת סתירה פנימית של מסרים כפולים. מצד אחד מחזיקים טלוויזיה בבית ומצד שני מתעצבנים על כך שהילדים צופים. קונים עיתון ומחביאים אותו מתחת למזרן של חדר השינה. מקטרים על התרבות המערבית הרדודה ולוקחים עוד ספר מן הספריה. הסובלים העיקרים הם בני הדור הבא. אין לך מסוכן בחינוך כמו מסרים כפולים. וזהו נושא בפני עצמו.
לדעתי הדתי צריך לנקוט עמדה עקבית ובהירה. הוא יכול להחליט שהוא מתנתק מן התרבות החילונית והוא מאמץ את התורה כתרבות הרלוונטית ואז התרבות שלו היא דף יומי ושיעור בפרשת שבוע ושירי קודש ועיתון ה"צופה" ו"מקור ראשון" וספרי משה שמיר והרב חיים סבתו ושירת ימי הביניים של ריה"ל וכיוב'. המבחר אמנם מצומצם אבל בהחלט איכותי וקדוש ונקי וטהור.
אבל אם הוא מחליט להיות יונק מן התרבות החילונית בישראל (ובאומות העולם) הוא חייב להכנס לעובי הקורה ולברור את האוכל מתוך הפסולת. ובזאת נדרש אדם להתייצב מאחרי בחירתו ולדון בה עם ילדיו ותלמידיו.
עליו מוטלת אחריות לחדד יכולת הבחנה בין תרבות נמוכה ותרבות גבוהה.
ומה שאינו ראוי למאכל יהודי לחסום ולא להציץ מאחרי המחיצה כגנב או כמרגל. הדברים טעונים הרחבה, אבל פטור בלא כלום, אי אפשר.
נחזור אל רייכנר. ההסתתרות שלו מאחרי הביטוי "התגלגלה לידי קלטת..." היא תופעה מובנת ואפילו לגיטימית, אולם השאלה היא מה קורא לו כמבקר כשהוא בא מעמדת מוצא כזו. כאשר העצבנות מדגדגת יחד עם רגשי אשמה מזעריים עוד בטרם התחיל המסך הכחלחל לרצד !
צפיה וציפיות
כל מי שצופה בסרט בא עם צפיות. מי שצופה במערבון מצפה שהגיבור ינצח בדו קרב. בסרט גאנגסטרים הוא מצפה שהגיבור ייהרג או יילכד. במלודרמה הציפיה היא שהמשפחה תנצח את כל המכשולים והמשברים. ולמה מצפה רייכנר? (כמשל)בהיותו צופה בסרטי סטודנטים דתיים?
הסרט חמץ עוסק בגבר דתי גרוש, הוא גר אצל אמא שלו, והוא קשור אל הסינר שלה, באופן שאינו מאפשר לו להתנהל בחיים. העלילה מתרחשת בליל בדיקת חמץ ובטלויזיה משדרים את משחק גמר גביע אירופה של מכבי תל אביב. בסוף הסרט מצליח הגיבור להשתחרר קימעה מן התלות שלו באמא, בעזרתה של מוכרת שואבי אבק. זהו בהחלט סרט פשוט, ולא קשה להבין שהדימוי של החמץ, מסמל את תכונת התלות שהגיבור צריך לבער כדי לצאת לחירות.
רייכנר, בדברי הביקורת הבין, שהקונפליקט הראשי הוא האם לבדוק חמץ מיד בצאת הכוכבים כפי שנפסק בשולחן ערוך, משום זריזים מקדימים למצוות, או להמתין עם הבדיקה, עד שיסתיים משחק גמר גביע אירופה של מכבי תל אביב. בשל כך הוא מסיק ש"חמץ" הוא (באופן מתריס) דימוי לאמא המצדדת בעמדת ההלכה ומנדנדת לו בין השאר שיכבה את הטלויזיה. הנה דוגמה לכך שהרגישות ההלכתית אינה מאפשרת הבנה פשוטה של סרט.
רייכנר מתבונן בסרטים והוא רגיש כמו כלה הצופה בדמותה בסרט וידאו של חתונתה.
יש לו ציפיות והוא זועם, ובצדק מבחינתו. הוא עשה מאמץ נפשי כביר להתיישב מול הוידאו והוא ציפה לכך שתלמידי "מעלה" לכל הפחות יקלו עליו את החוויה בכך שייענו לציפיותיו מן הקולנוע "שלנו". הוא מצפה אולי לכך, שהדת והדתיים יקבלו שופר להשמיע קול ברמה. ולזאת הדתי צריך להראות שלם ועגול, בהיר ומפוכח, אסתטי ונאמן לעקרונותיו. ומותר שיהיה אנושי ובעל חסרונות ובלבד שיתבררו לבסוף כחסרונות חיצוניים המצביעים על יתרונות פנימיים. הגיבורים חייבים לשמור על כללי ההלכה לכל פרטיה ודיקדוקיה ולהקדים בבדיקת חמץ גם כאשר הדבר בא על חשבון גמר גביע אירופה.
בסרט הזה כבר היינו
ריכנר במאמץ מפולפל "הצליח" להשחיל את כל הסרטים על אותו חוט.
הנה נא, באותה טכניקה גם אני יכול להוכיח שלא רק סרטי "מעלה" אלא כמעט כל הסרטים שבעולם כולם הם על אותו נושא – "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" ואני יכול "להוכיח" זאת בכל הז'אנרים החל במערבונים וכלה בסרטי הגאנגסטרים ובקומדיות. אני גם יכול להוכיח שהנושא המשותף לכולם הוא "הטוב והרע בהיאבקם על משטר העולמיות באדם ובקוסמוס".
הצופה הבלתי מיומן, צופה בסרט, אבל בעצם מתבונן אל תוך עצמו. לשם דוגמא אם נבקש כותרת: על מה הסרט "ההסדר" של יוסי סידר נשמע הגדרות שונות כמו: "ישיבות ההסדר – סכנה ! , "דתיים ורומנטיקה"- האמנם ?", "שיחות של רבנים כגורם לטרור", "דתיים ומיליטריזם". או כמו שאמר לי בחור ישיבה אמריקאי:" סוף סוף ראיתי סרט אקשן יהודי". ואיך יצאנו בסרט ? יש שאמרו: "יצאנו גדולים, השב"כ יצא על הפנים" ואחרים אמרו "סרט אנטי דתי".
רייכנר רואה בכל הסרטים את אותו סרט. כי עולמו הפנימי מאד מרוכז בשאלה קרדינאלית אחת, הממלאת את כל עולמו:" איך אנחנו (הדתיים) נראים?" ומשום כך הוא רואה בסרטים גם מה שאין בהם.
והנה דוגמה קטנה: הסרט "איכה" מטפל בתופעה של הדור השני למתנחלים אשר מבקשים לפרוק מעליהם את העומס הגדול של הסמלים מן הדור הקודם ולמצוא את דרכם האישית שלא כחלק מן העדר האידאולוגי -חברתי הדביק והסטריאוטיפי. הסרט הוא סאטירה מאוד עדינה. (ידיד שלי, ר"מ בישיבת הסדר שצפה בסרט אמר לי שזה כסף קטן לעומת מה שמתחולל אצלם בישיבה בתחום הזה).
ובכן בתחילת הסרט הגיבורה, ששמה איכה, קונה גופיה בחנות שבה היא נתקלת במוכרת שמאלנית אנטיפטית במיוחד. רייכנר רואה בקניית הגופיה רמז למרדנות (מתחום הצניעות) וזה מתקשר כמין חומר למרדנות בסמלים האידאולוגיים. אבל אם הוא היה פתוח להקשיב לסרט הוא היה מצליח להבחין שבסצנה הבאה הגיבורה גם לובשת את הגופיה הזו, אלא שהיא שמה אותה על גבי החולצה, שבה השרוולים מוקפדים, ככל הלכות הצניעות - שתי אצבעות מתחת למרפק. אבל רייכנר איננו קשוב, הוא מרוכז במהלך ההולך ומתרקם במחשבתו – בסרט הזה כבר היינו.
הדתי והביקורת
הסרט פינוי הוא קומדיה (סטירית, מטורפת) על חיילים הבאים לפנות מתנחלת מקארוואן בודד על גבעה מתוך פאתוס פוליטי שמאלני ולבסוף מקימים על הגבעה התנחלות מרובת אוהלים תחת שרביטו של החייל השדכן המחתן את החיילים, הנשלחים למשימת פינוי, עם המתנחלות.
גם כאן רואה רייכנר פגיעה חמורה בערכי היהדות המתנגדת לחתונות חפוזות (הנערכות בלי להתייעץ עם ההורים) תוך כדי טשטוש ההבדלים האידאולוגיים שבין החתנים והכלות.
אם התנ"ך היה נכתב בתקופתו של רייכנר היה הכרך הראשון העוסק באבות האומה זוכה בוודאי לביקורת נוקבת. מדוע היה משה צריך לגלגל על אבות האומה כאלו סיבוכים ?! את הסיפור המביך עם הגר… אברהם מפקיר את שרה בידי פרעה(כמון שכתב רמב"ן), רבקה ויעקב מבשלים תרמית לגניבת הברכות מיצחק… רצח אופי לבני יעקב כטרוריסטים בשכם, ומוכרי אחיהם בעד נעליים… הוא היה וודאי קורא מעל גליונות המקומון של שבט דן להחליף את משה בכותבים יותר לויאליים.
קשה לקבל ביקורת, הדתי נעלב מאוד מהר. ומגיב מתוקפנות, גם כשלא התכוונו לרעתו. מתי הדתי יוצא לביקורת כלפי פנים ? כאשר הוא נמצא עמוק יותר בפנים אז הא יורה חיצי ביקורת על מי שנתפס כעומד במעגל חיצוני יותר ביחס את הקודש או אל גרעין האידאולוגיה. ואז הכותב מרפד את מעמדו במרכז הקונסנזוס כשומר החומות. מבחינה זו היצירה הדתית הצעירה היא אכן שק חבטות מאוד נח.
בתנאים כאלה של ביקורת, שאמנם באה מקירות הלב ומחרדה אמיתית, אבל היא נטולת הקשבה, בוסרית ולא מקצועית, יש אצלי חשש גדול שימשך השיתוק היצירתי, הלופת אותנו בעוצמה.
מה שעושה את התמונה לגמרי סוריאליסטית היא העובדה שאת המחמאות והתמיכה, סרטי ביה"ס "מעלה" מקבלים דווקא מאנשי מקצוע מתחום הקולנוע והטלוויזה, ועל סרטי המחזור האחרון היו שבחים רבים.
בתכנית סרטי הסטודנטים "מבחן בד" חוטפים את סרטי הבוגרים של "מעלה" כמו לחמניות ומעריכים אותם כמעניינים שבסרטי הסטודנטים בארץ . וגם מוסדות התרבות הממלכתיים יעשו הכל כדי לקיים את "הפנינה הזו" כלשונם. וזאת לא רק בדיבורים, אלא גם בתקציבים. לפני כמה חדשים נקלע ביה"ס למשבר כספי, בתוך שבועות ספורים הזרימו לביה"ס סכומים יפים שאפשרו גם התחדשות גדולה בציוד ובאמצעים.
מתי נלמד גם לפרגן לעצמנו בתחום הרגיש והחשוב הזה. ואין זאת משום שאני מאושר מכל הסרטים. ולא שאני חושב שכבר גיבשנו את האסכולה של הקולנוע היהודי-ישראלי , אבל אני יכול להבחין בניצנים של כיוונים נכונים בעיקר אצל בוגרים כמו הדר פרידליך, נעם דמסקי, עמיחי גרינברג ועוד.
השנה ביה"ס נמצא בפריחה ובנוסף למגמת בימוי יש תוספת משמעותית, בכמות ובאיכות, של לומדים במגמת תסריטאות עם הפנים לתעשייה, ובהם מטובי הכוחות היצירתיים של הציבור הדתי.
אני מזמין את אלישיב רייכנר להשתתף ביום לימודים בביה"ס מה שגם יתן לו נקודת תצפית חדשה על הסרטים בצפיה שניה.
הקריאה הגדולה
הקריאה הגדולה של רייכנר אל "בני ובנות תורה" שיבואו למעלה וילמדו לאחוז במצלמה, היא באמת קריאה קדושה. הם ימצאו בביה"ס בית פתוח ליצירה יהודית-ישראלית. הם אינם צריכים לבא ברוח מלחמתית הם ימצאו ב"מעלה" בני שיח גם בקרב המורים והלומדים בכיתות שמעליהם.
ואדרבא, יבואו נא חדורי רוח אידיאליסטית ותוך כדי לימוד והכרת הכלי התקשורתי הם ילמדו להבחין בין תעמולה ואפולוגטיקה לבין אמנות פנימית הצומחת מתוך חופש בריא, המרוממת את קרן התורה בדרך מורכבת ועדינה.
_________________________________
*הרב מרדכי ורדי הינו ראש בית המדרש ומרכז מגמת תסריטאות בביה"ס "מעלה".
רב הישוב ראש צורים וראש הגרעין התורני בלוד
* מאמרו של אלישיב מופיע כאן
הדתי כצופה או : רייכנר כמשל
"אלישיב רייכנר פרסם בגליון של נקודה מאמר ביקורת על סרטי הגמר האחרונים ביה"ס "מעלה". המאמר הזה הוא מודל מתאים לבחון דרכו את יחסו של הדתי אל הקולנוע והטלוויזיה ואל התרבות בכלל..."
