יש לנו מן קטע כזה, לציבור שלנו. ולא שהוא רע חלילה, להפך: הוא מראה על גאוות יחידה ואמונה בדרך שלנו. אנחנו אוהבים לחפש כיפות. לחפש אותן, בכל מקום הנראה לנו חשוב- בתקשורת, בצבא, באקדמיה, בתרבות ואפילו בתוכניות בידור. יש לנו נחת רוח סרוגה כשאנחנו רואים מגיש חדשות עם כיפה אפילו אם היא מונחת קצת ברישול ובזווית לא הכי מדוייקת. או כשאנחנו מגלים בשיחת מח"ט בטירונות כי גם להוד קדושת המח"ט יש את הדבר העגול הזה על הראש. מן הסתם לנו ולמשפחתו יש חברים משותפים, אם רק היה מוריד לרגע את הדרגות היינו מגלים מכרים משותפים ברגע. אח, אנחנו מתמתחים ונאנחים ברווחה, הכיפה שם, במקום הזה - זה חשוב, אין מה לומר; קול המגזר צריך להישמע ולא רק במקור ראשון.
אבל אז מגיע הקטע הבעייתי. אנחנו רואים את בעל הכיפה הזה, או את חובשת כיסוי הראש ,אם יורשה לנו רגע להיות שיוויוניים, עושה משהו שלא מוצא חן בעינינו: לא שומר נגיעה, לא מדבר יפה, נותן פקודה שלא בדיוק מתיישרת עם סעיף קטן מ"ג במשנה ברורה שלמדנו אתמול. האכזבה מגיעה, ובגדול: איזה חילול ה' ענק, אנחנו אומרים לעצמו, או למי שיושב לידינו. איך היא לא מבינה, לבושת החצאית, נציגת המגזר, ששרווליה הקצרים הם עלבון למגזר כולו? איך היא לא מבינה, חברת הכנסת, שלחיצת היד למנחה גורמת לכל חילוני ממוצע לומר לעצמו - איזה מן ציבור זה שלא יודע לעמוד על העקרונות שלו?! ואיך, למען ה' העם והארץ, איך הוא כותב דברים כאלה בספר שלו? בפרצוף חמוץ אנחנו מפטירים לאוויר העולם: חבל על דאבדין ולא משתכחין ועוברים לאמירת קדיש על תפקידם בעולם.
דבר אחד אנחנו שוכחים, וחבל: זה אולי חילול ה', אולי, אבל לא כל דתי לאומי ולא משנה כמה בולטת הכיפה שלו הוא נציג המגזר. אולי תתפלאו אבל, חילוני ממוצע לא חושב כי כל דתי אותו הוא רואה בטלוויזיה - מייצג את כל לובשי הציצית על פני האדמה. אנחנו נכשלים בזלזול בתבונתו של העם היהודי לעשות הבחנה והפרדה בין האינדיבידואל לבין החברה כולה, הציבור כולו.
באופן דומה צריך להתייחס לביקורת כלפי הסדרה המצליחה "סרוגים". הסדרה אמנם מציגה דברים שאינם מייצגים את המצב אמיתי בציבור, תופעות בשולי הציבור הדתי (כמו שאנחנו אוהבים לשכנע את עצמנו חדשות לבקרים, אך יכול להיות שאנחנו קצת מעלימים עין), וכמוה גם סדרות אחרות פחות מדוברות: "אורים ותומים", "חיים אחרים" ועוד. אך לא כל יוצר דתי מתיימר לייצג את הציבור שלנו. לא כל חובש כיפה בגלוי או בסתר הוא שגריר המגזר לענייני הפצת אידיאלים בעולם. לצערנו. אנחנו צריכים להפסיק לקחת אחריות על היצירות שלהם; בסופו של דבר הם אנשים פרטיים היוצרים מתוך עולמם הפנימי. קהל הצופים מבין זאת, רק אנחנו מסרבים לקבל את זה. הרבה מים יעברו במקווה עד שנוכל להגיד על כל אחד מהם כי הוא מייצג אותנו נאמנה. זה יקרה רק כשעולמם הפנימי יהיה באמת שלם עם הדרך הדתית, וממילא כשייצגו את עצמם, ייצגו את דרכו של הציבור הדתי לאומי כולו, ובגאווה ואמונה גדולה בדרכם. ואז נוכל סוף סוף להיות גאים.
בתפילה לתרבות יהודית אמיתית.