על כריכת ספרו החדש של עמוס הראל, "תדע כל אם עברייה", מופיע תצלום של מפקד, כומתה ירוקה של חטיבת הנח"ל לראשו, כשהוא מלטף - חצי בחיבה, חצי במרחק פיקודי - את לחיו של אחד מחייליו. התמונה הזו, אם תרצו, מתמצתת את התזה העיקרית של הספר: צבא ההגנה לישראל השתנה. השתנה בעבר, משתנה בהווה, וישתנה בעתיד. חלפו עברו ימי הטירונות הנוקשה, השפלת הטירונים וההתנשאות מעליהם. צה"ל שלפנינו מופיע כצבא מחבק, מלטף, קרוב, אמפתי - כל המילים שלפני שלושים שנה נעדרו מהלקסיקון הפיקודי.
מזה כעשרים שנה שעמוס הראל - כיום הפרשן הצבאי של עיתון הארץ - מסקר את מערכת הביטחון, מלווה אותה בכתיבתו העיתונאית, משקיף ומתבונן על המתחולל בה, על התהליכים הפנימיים והתמורות. "תדע כל אם עברייה" הוא ניסיון נועז - ומוצלח - להעלות על הכתב, כלשון כותרת המשנה של הספר, "קווים לדמותו של צה"ל החדש". הראל, יחד עם הצלם פבל וולברג, התלווה לפלוגת טירוני חטיבת הנח"ל שהתגייסו בנובמבר 2011. קלישאתי ככל שזה יישמע, הראל נתקל - ולא במקרה - במעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, מעין ישראליות בזעיר אנפין. החל מהקצינים, שעדיין, גם ב-2011 יוכתרו כיפי בלורית ותואר; עבור בחייל הבודד, בחיילים הנזקקים המטופלים אצל מש"קיות ת"ש; בחיילים הדתיים; בשביזות הצבאית הידועה, בדילמות של פיקוד ומוסר מלחמה. הפלוגה הזו, טוען הראל, היא אנחנו. היא מנקזת אליה את השינויים שכבר נעשו, את הקונפליקטים שמשחרים בפתח, ואת האתגרים העתידיים שמטופלים אי שם בחלונות הגבוהים.
באזמל חד מטפל הראל בכל הצמתים המרכזיים שצה"ל עומד בהם כיום. עיקר הטענה בספר, כאמור, הוא השינוי באופי השירות הצבאי בכלל ואופי הטירונות בכלל. אם לפני כמה עשורים - ובני הדור של הראל, סביב גילאי הארבעים והחמישים, יעידו על כך יותר מכל - הצבא ביקש "לשבור" את הלוחם, להכניסו בסד של לחצים וריסוק האישיות, בכדי להפוך אותו מאזרח פשוט ללוחם רעב לקרב - הגישה בעשור האחרון השתנתה. את מקומם של הטרטורים, העלבונות והעונשים, תפסו הצ'אפחות, החיבוקים, גובה העיניים והסיוע לחייל. לא שאין משמעת ואין דיסטנס - המרכיבים הפיקודיים הבסיסיים, שנועדו לסייע בהתאקלמותו של השמיניסט-עד-לא-מזמן במערכת הצבאית, נותרו על כנם. אך הקודקודים הבכירים בצה"ל הבינו - והראל מתאר את התפנית הזו בהרחבה - שהגישה החינוכית הזו לא תצמיח חיילים טובים; אולי אפילו להיפך. הסיפור היום הוא להיות עם החייל, לטובתו, לסייע לו, להעצים אותו. גם אם התהליכים הללו מעוררים מרמור בקרב שכבות בכירות וותיקות יותר בצבא, הרי שהשינוי כבר קורה בשטח (ומעוגן בפקודות מטכ"ל), ואת הנעשה אין להשיב.
אגב כך מטפל הראל גם בשאלת שילוב הנשים בצה"ל; בסוגיית השירות בשטחים; בנושא היחסים בין הורי החיילים לבין המפקדים, וכן הלאה. גם סוגיית העימות בין הרבנות הצבאית וחיל חינוך, ושאלת מידת דתיותו של צה"ל והמחלוקות שהתגלעו סביב הנושא בשנים האחרונות (שירת נשים; תפילת 'יזכור' וכו') נסקרים בספר בהרחבה. מבטו המקורי והמרענן של הראל מעניק זוויות הסתכלות חדשות על הנושאים הללו. הראל מקפיד להיות מאוזן, לשמור על אובייקטיביות ככל שניתן ולהציג את הדברים כמות שהם, עם מעט מאוד שיפוט והתערבות. כל אלו, בשילוב הסגנון הקריא והשוטף של הספר (כיאה למי שרוב מלאכתו בכתיבה עיתונאית), יוצרים ספר נגיש ומעניין, מחכים ומעשיר, שמצייד את הקורא בידע רב ובתמונת מבט עדכנית (ואקטואלית - הספר עוסק גם במבצע עמוד ענן).
מפקדי צה"ל אינם נוהגים לצנזר את חומר הקריאה של פקודיהם, וסביר להניח ש"תדע כל אם עברייה" - שנכתב בשיתוף פעולה עם דובר צה"ל ועם מפקדי חטיבת הנח"ל - יצוץ בחודשים הקרובים בלא מעט מאהלים צבאיים ומשרדי קצינים. לחיילים ולמתגייסים עתידיים, "תדע כל אם עברייה" הוא כמעט ספר חובה, המתאר נאמנה את התהליך שהם עוברים או שהם עתידים לעבור. להוריהם וחבריהם של אותם חיילים, צפויה חוויית קריאה שתקרב אותם, עד כמה שניתן, להוויה הנפשית היומיומית שבה בנם או בתם נמצאים.
עמוס הראל, תדע כל אם עבריה, כנרת זמורה ביתן, 384 עמ'