גליה צורי נולדה בקיבוץ כברי וגדלה על ערכיו - עבודה, שוויון, שיתוף. לאחר שהתחתנו, גליה ובעלה חזרו בתשובה ועברו להתגורר בישוב עצמונה בלב גוש קטיף, שם נשארה עם ילדיה גם לאחר שבני הזוג התגרשו.
צורי נאלצה להתמודד עם תלאות הגירוש וחורבן גוש קטיף כבעלת תשובה, אם חד הורית, ומורה לקולנוע.
חודשים ספורים לפני ההתנתקות אמרה צורי כי "נראה לי שיש הקבלה מסוימת בין מה שקורה איתנו עכשיו בגוש קטיף לבין המעמד בהר הכרמל. אנחנו עם המאבק הכל כך פוליטי שלנו, שמוציא את ה' מהסיפור. שמכניס את ה' לסיפור בכוח. הביטחון המוחלט שכל האמת בכיסנו. שה' חתום על גרסת האמת שלנו, הציפייה לנס. והעם עם הפסיחה שלו, עם האמונה המגוחכת הזו שאם רק נצא - הישועה תמצא. מאידך ברור שזה הקצב של העם הזה. של כולנו. כולנו צודקים וכולנו טועים".
לאחר הגירוש מביתה בגוש קטיף ביקשה צורי להשתלב באחד הישובים הקהילתיים שהועתקו מגוש קטיף אולם לאר שסירבו לקבלה, נאלצה לעבור בגפה לעיר אשקלון שם היא מתגוררת כיום.
בספר הביכורים שלה "שגרת חירום" מגוללת צורי את הטלטלות, הפרידות, הספקות והכאוס ולעומתם את חיפוש התשובה האמונית-רוחנית בכל תחנות חייה, החל מהקיבוץ בצפון, השירות בצה"ל, חזרה בתשובה, גידול 6 ילדים בתוך קהילה מבודדת, גירושין מבעלה וחורבן ביתה.
בסגנונה הייחודי, מותחת גליה צורי ביקורת נוקבת על חלקים בחברה המתנחלית של גוש קטיף אשר לא ידעו להכיל בתוכה משפחה חד הורית, על הבדידות והנוקשות. על ההסתגרות והקיבעון שליוו את מאבק המתיישבים לקראת הפינוי. על הישוב עצמונה, על הדתיות המפוחדת, הצייתנית, ההססנית, נטולת השמחה.
סיפורה של גליה דומה לסיפורים רבים של אנשים הנאלצים למצוא את עצמם בסבך החיים, אך עם זאת שונה. מפתיע. רגשות של עצב ושמחה משמשים בו בערבוביה. למרות הביקורת העזה, בחרה צורי להישאר חלק מהמגזר הדתי ולא לבעוט בערכים שבהם היא מאמינה ושעל ברכיהם גידלה את ששת ילדיה.
הספר מציב מראה למגזר הדתי לאומי וחושף נקודות רגישות למחשבה ולחשבון נפש מעמיק.