יש ז'אנרים ספרותיים נחשבים, ויש ז'אנרים ספרותיים נחשבים פחות. קחו את השירה כדוגמה: משורר נתפס כאדם מכובד ומוערך, שגם אם רק מעטים קוראים את כתביו הוא בכל זאת ממוקם בעילית התרבותית. כותב ספרי הדרכה לטיולים, למשל, לא זוכה לכבוד של מסאי או פרוזאיקן. העולם הספרותי בנוי בצורה היררכית. כותב סיפורים קצרים (או במקרה שלנו - כותבת סיפורים קצרים) נמצא במקום כלשהו באמצע. לא מדובר במחבר ספרי ילדים בחרוזים (שרק בודדים מתוכם מוכרים ומוערכים), אבל גם לא במחבר סונטות מוכשר. סתם, סיפורים קצרים. נחמד.
באווירה התרבותית הזו, הכבוד וההערכה לה זוכה אליס מונרו, מחברת סיפורים קצרים מקנדה, יוצאת דופן. מקרב זוכי פרס נובל לספרות, המחולק מדי שנה בשבדיה, בודדים מספרי הסיפורים הקצרים. מונרו זכתה בפרס בשנה שעברה ועוררה שמחה בקרב חובבי הז'אנר. אם זה לא היה ברור עד עכשיו, גם אני מעדיף את הקצרנים. בשביל לכתוב סיפור קצר טוב צריך להיות מוכשר, דייקן. אסור לבזבז מילים לשווא. רומנים נוטים לפעמים להתערפל ולהתבלבל. לסיפור קצר אין את הפריבילגיה הזו.
 |
|
(צילום: יחצ)
|
“אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר. מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו... אנשים קטנים, רגשות גדולים", כתבו עליה השופטים השבדים. הם בהחלט קלעו לנקודה.
"ריקוד הצללים המאושרים", הספר האחרון פרי עטה של מונרו שתורגם לעברית לאחרונה על ידי טליה אריכה הכשרונית, הוא ספר פשוט. מדובר בספר הראשון שהוציאה לאור עוד בשנות הששים, שזכה לתרגום עברי רק בשנה האחרונה ופורסם בהוצאת 'מחברות לספרות'. אין סיפורים גדולים, אין דרמות קורעות לב, אין אירועים יוצאי דופן. בסך הכל קובץ של חמישה-עשר סיפורים מהווי יומיומי רגיל: סוכן מכירות הלוקח את ילדיו איתו לעבודה; נערה מתבגרת המתמודדת עם משבר חברתי; סופרת צעירה מחפשת חדר משלה. רוב הסיפורים ממוקמים בכפרים ופרברים בקנדה, מקום הולדתה של מונרו. הם לא מתיימרים לייצא אמירות פומפוזיות. הם רק באו לספר סיפור.
מונרו משלבת בסיפוריה ממד אוטוביוגרפי, כמו שאפשר לראות בקטע המצוין הזה:
כאן מגיע הגילוי שלא בא לי בקלות: אני סופרת. זה לא נשמע טוב. יומרני מדי; צבוע או לפחות לא משכנע. נסי שוב. אני כותבת. יותר טוב? אני מנסה לכתוב. זה אפילו גרוע יותר. צניעות מזויפת. אז מה?
לא משנה. בכל ניסוח שאבחר, המילים יוצרות את מרחב השתיקה שלהן, את הרגע השברירי של החשיפה. אבל אנשים הם אדיבים, השתיקה נספגת במהירות בדאגתם של קולות ידידותיים, קוראים מיני קריאות כמו כמה נפלא או כל הכבוד לך וטוב, זה מרתק. ומה את כותבת, הם שואלים בלהט. סיפורים, אני משיבה, נושאת את השפלתי בשלב זה בקלות, אפילו ברמז לקלות ראש, שלא תמיד הייתה שלי, ושוב ושוב מוחלקים המעגלים הניכרים של אכזבה בקולות מזומנים ומלאי טקט כאלה - שכך או כך מיצו את מלאי הביטויים המנחמים שלהם ויכולים לומר רק, “אה".
הבדיוני והאוטוביוגרפי מתערבבים בכתיבתה, וקשה להבחין מה אמת ומה בדיה. ואולי זה כל הכיף.
כוחה של מונרו מצוי, כמו שאומר הפתגם הישן, בפרטים. אזכורים אגביים של פרטים איזוטריים, אלמנט שמונרו מצטיינת בו, מוסיף לסיפוריה נופך אמין. תשומת הלב שלה לאדי הקפה שהתאבכו על החלון, לציפורניים הכסוסות של הבוס העצבני, לתלתל הסורר שנופל על העין, מוכיחה שהיא יודעת על מה היא מדברת.
עם כל האהבה שלי לסיפורים קצרים, שמתי לב שאת סיפוריה של מונרו איני קורא יותר מפעם אחת. הם בנויים לתלפיות, אבל לא מושכים אותי לקרוא שנית. כאילו כל סיפור הוא נחמד, קצת מרגש, מעורר איזו ערגה למציאות לא-מוכרת, אבל לא מצליח לעבור את המשוכה מבחינתי. סיפוריה לא חצו אצלי את מחסום הפעם הראשונה. אולי עוד אשוב אליהם, אבל נכון לעכשיו אתגעגע מרחוק.