ביקורת ספר: ואין יותר גבעול

אחת הסיבות המרכזיות לדשדוש של התרבות הדתית המתחדשת עד לפני כמה שנים היה נעוץ בחוסר הכנות של היוצרים. יצירה אמתית מגיעה ממקום חופשי ומשוחרר, פנימי ועמוק. יצירה מגויסת, אינטרסנטית, מוכוונת-מטרה מובהקת, דינה להיכשל. הצלחתו הגדולה של שולי רנד, למשל, היא תוצאה של אמונת הקהל בטקסטים שלו. הוא לא מנסה להפוך אותנו לברסלברים, הוא לא מקשקש לנו תורות של רבי נחמן בכוח. הוא פשוט שר את העולם שלו, בלי חיצוניות. זה סוד הקסם.

וכך עושה בת שבע סדן בספרה החדש "ואין יותר גבעול". סדן, בתם הבכורה של הרב אלי הורביץ ואשתו הרבנית דינה (שום קשר משפחתי לכותב שורות אלו) מגוללת בספרה את סיפור חייהם ההפכפך של הזוג מילדותם בארצות הברית, דרך פגישתם בישראל ועד למותם הטרגי בפיגוע ירי שהתרחש בביתם לפני כ-12 שנים. במקביל, היא מתארת את השעות שעברו בין קבלת הבשורה על הירצחם של הוריה ועד ליום שאחרי קבורתם, בסך הכל מעט יותר מ-24 שעות.

(צילום: יח"צ)

ספרה של סדן כתוב ברגישות ובכנות ראויה לציון. כבת למשפחה שהתגוררה בקריית ארבע מתוך אידאולוגיה, לאב שלימד בישיבת שבי חברון ואם שלימדה במדרשת הרובע, שני מוסדות המזוהים עם הקו הרעיוני של ישיבת הר המור בירושלים, מפתיעה הבחירה הכמעט אנטי-אידאולוגית של הספר. דיבורים גבוהים על נשמת האומה וכנסת ישראל, על 'סיבוכים' בגאולה ומוות על קידוש השם, מפנים את מקומם לטובת רגשות אבל אנושי פשוט, בלבול ומבוכה, פחד ואפילו ערעור אמוני. במסגרת סיפור מסעו הרוחני של אלי הצעיר בדרכו ליהדות סדן לא חוסכת בפרטים על אורח חייו החילוני, כולל אנקדוטות שעלולות להביך את תלמידיו שמכירים אותו בתור "הרב אלי", מחבר ספרי מחשבה והגות יהודית ודמות רבנית מוערכת. גם תיאור התמודדותה של דינה עם ההפלות הרבות שחוותה לא לוקה באידאליזם ונשאר נאמן לכנות. והקושי שמתארת סדן, גם הוא נשמע אותנטי. הנפילה שלה היא נפילה, בלי רשת ביטחון מלמטה או תמיכה ידועה-מראש. “לא היה לי מושג כמה זה עוד יכול להיות קשה", היא כותבת על ההתמודדות שלה עם רצח הוריה, “ולא ידעתי למה המדריכים בסניף אף פעם לא גילו לנו שמותר להיות חלשים".

או למשל, בתיאור חווית ה'שבעה': "באותם רגעים של הספדים ובכיות לא ידעתי שבעוד כמה שעות אשב מול שורות-שורות של אנשים שיבואו לנחם, ובעיני הם ייראו כמו שורת סנטרים שמהנהנת בקצב אטי, מפטירה לחלל משפטים חלולים שאותיותיהם יתנוססו באוויר ויתעופפו בתלישותן. ואני אצפה בהם ואבחין בעילגותם ואנסה לקרוא משפט אוורירי שכזה: 'ארץ ישראל נקנית בייסורים'… ובינתיים יופרחו לאוויר עוד משפוים של אנשים כאובים שלא מעזים לגעת בזעקת הכאב הדוממת וממלאים את השקט בקליפות של רגש עצור. 'מזל שהם מתו ביחד', 'הם ייתנו לכם כוח מהשמים' ו'טוב שלא היו להם ילדים קטנים'. מילים ופסוקים ואותיות תלושים שיתעופפו להם שם וימלו את החלל. ואני אנסה לנשום אותם אל תוכי, לחפש אות או מילה מנחמות, והם ייתקעו לי בגרון ועוד שניה אני איחנק"."ואין יותר גבעול" הוא ספרה הראשון של סדן, והעובדה הזו ניכרת, לא תמיד לטובה. התיאור של סיפורים אזוטריים מסוימים הוא ממושך מדי וקצת מעיק, ומנגד הספר מדלג בין תקופות שונות במהירות לא סבירה. הספר חף מתאריכים, מה שמקשה על הקורא לשמור על תבנית והגיון פנימי בין פרקיו השונים. גם השפה לא תמיד משויפת מספיק. חוסר התחכום משחק גם לטובתה, כמובן: בחלקים מסוים בספר היא מראה נטיה להברקה ספרותית, כמו בקטע בו היא משחקת משחק א-ב עם ערכים הקשורים באבל שלה, או בשילוב מוקפד של קטעי כתיבה מקוריים של הזוג בגוף הספר.

את ההצלחה של סדן ליצור ספר אנושי ונוגע ניתן לתלות בבית הוריה - כיאה לבת לשני אנשי חינוך אמתיים, סדן יודעת: הצלחה חינוכית מגיעה דווקא בדרך אגב, כשלא מנסים לחנך. וביצירה כמו בחינוך: כשמרגישים שהיצירה לא מתאמצת כדי שנתרגש, אז מתרגשים.

זמן רב עבר מאז קראתי ספר והרגשתי צורך ממשי להודות סופרת. בנקודה הזו הספר הנוכחי הצליח: תודה רבה, בת שבע. הספר שלך הצליח לגעת, וכמה שזה נדיר היום.

ואין יותר גבעול בת שבע סדן הוצאת "ידיעות ספרים" 294עמודים מחיר קטלוגי: 69ש"ח