אם יש גיהנום ככה הוא מרגיש

הסצנה המצמררת בהצגה "אם יש גן עדן" של הבימה היא מותו הטראגי של אחד החיילים. כאשר ארז, מפקד הצוות, מודיע לחייליו כי חברם נהרג, הם יושבים על מיטותיהם עמוק בבונקר שבמוצב הבופור. מיטתו של ההרוג זזה ונכנסת אל תוך הקיר. חבריו קופאים על מקומם בעוד מוסיקה נוגה נשמעת ברקע, אשליית הקבורה הייתה חזקה במיוחד. זהו קטע מזעזע ומקורי ביותר, אולם זהו גם הקטע המרגש היחיד בהצגה.

הספר "אם יש גן עדן" של רון לשם יצא ב-2005 וקטף את פרס ספיר לספרות ואת פרס יצחק שדה לספרות צבאית, תורגם והופץ ל-22 מדינות ורק בישראל נמכר מלמעלה מ-120 אלף עותקים. בעקבות הצלחת הספר הופק הסרט "בופור" שהיה מועמד לאוסקר, זכה בפרס "דב הכסף" בפסטיבל ברלין ובארבעה פרסי אופיר, בהחלט תשובה קולנועית יפה. נראה כי המחזה מבית תיאטרון הבימה מתקשה לשחזר את הצלחות קודמיו.

(צילום: יחצ)

המחזה מגולל את סיפורם של צוות לוחמים המשרת במוצב הבופור בשנתיים האחרונות של שהות צה"ל בדרום לבנון. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של מפקד הצוות ארז, לוחם פזיז עם סכין בין השיניים. ארז מוביל את הצוות תוך לחצים רבים כשברקע הידיעה כי נסיגת צה"ל מלבנון קרבה, עובדה לה ארז מעדיף להתכחש. חייליו של ארז מעבירים את ימיהם בשמירות בעמדות חשופות תוך סיכון חייהם. במקביל הם מלאים געגועים לביתם ולידידיהם וממתינים בפחד מהול בסקרנות להיווכח מי מהם יהיה ההרוג האחרון של צה"ל בלבנון.

"אם יש גן עדן ככה הוא נראה, אם יש גיהנום ככה הוא מרגיש" קורא עוז זהבי, בתפקיד ארז, לחייליו ויותר מזכיר את הרקדן הדתי המיוסר מ"חיים אחרים" מאשר את מפקד הצוות הנועז. באחד המארבים המוצגים בהצגה נתקל הצוות באש אויב, נכנס זהבי במהירות למצב ירי שלא ישכנע גם את חיילי הקריה. ההצגה לכל אורכה מלווה בקטעי יומן מוסרטים בהם מפקד הצוות משתף את הקהל במחשבותיו, בהחלט לא אופייני לתיאטרון אך מרענן את ההצגה ברוח מודרנית ומקנה לזהבי מעט אותנטיות החסרה לו כל כך. מי ששבה את לב הקהל וכבש את הבמה הוא אביב אלוש, המשחק בתפקיד הלוחם זיתלאווי. זיתלאווי, 'הערס' שבצוות הלוחמים, גס ולא חכם במיוחד אך כריזמטי ומצחיק בצורה בלתי רגילה. אלוש נותן לקהל להתענג על הדמות, וכך בין משפטי המחץ הבוסריים של זהבי, מוצא עצמו הקהל משתוקק למוצא פיו של זיתלאווי.

כמו מרבית סדרות הטלוויזיה האחרונות גם בהבימה החליטו לטבול בחברה הדתית כששרץ בידם. בעוד הספר עוסק רבות ברומנים של החיילים עם נערת חיספין היפה והתמימה, בבימה נתנו לה מקום קטן על הבמה עד כדי מיותר. ורד פלדמן, בתפקיד הנערה הדתייה, נכנסת רכובה על אופניים וכשהיא משוחחת עם אחד החיילים מתברר כי הסצנה מתרחשת ביום כיפור. אופייני לבחורה דתייה מחיספין לרכב על אופניים ביום כיפור, מה לא? אותה נערה אף לבושה בחוסר צניעות משווע והבמה זועקת לצופה הדתי כי מישהו הזניח את התחקיר המקדים. במאי ההצגה, משה קפטן, הוא אחד הבמאים הטובים בארץ ובין השאר ביים את ההצלחות "כנר על הגג" ו-"סלאח שבתי" בתיאטרון הקאמרי, אין ספק כי מדתל"ש שלמד בישיבת בני עקיבא בבת ים ציפינו ליותר.

(צילום: יחצ)

ההתמודדות עם עוצמות הבופור בז'אנר התיאטרון הם מתכון לכישלון. האקשן הבלתי פוסק מחד והבונקר הקפוא מאידך יוצרים דואליות חריפה שבימת התיאטרון, בניגוד לספרות ולקולנוע, צרה מלהכיל אותה. קפטן מבין את הקושי ובוחר שלא לחקות את קודמיו אלא להשתמש בקונספט ליצירה מחודשת משלו, יצירה שאינה מחפשת את האותנטיות. הספר של לשם, למרות היותו עוסק באנשים, מדבר רבות על האדמה וקשר הלוחמים להר. דפנה אנג'ל, כותבת המחזה, ויתרה על תפקיד ההר והעדיפה להתמקד בדמויות החיילים החיים. "כשחיי אדם ניטלים בפתאומיות", אומרת אנג'ל, "ומשאירים אחריהם את חבריהם הדומעים, נראה כי בשצף הרגש האנושי לאדמה ולהר אין מקום". בשפת הבופור לוחם מת הוא לוחם "מבוזבז" ולאורך ההצגה צפות השאלות "בשביל מה אנחנו כאן?", "על מה אנחנו נלחמים?" ו"מה התכלית?" שאלות שעד היום עומדות לנו כגזע שאיני בטוח כי החברה הישראלית סיימה לגלף.

לפניות לכתב - desk@kipa.co.il