מה הקטע של צניעות לבנות?

רעות יקרה,
אני מצרף לךכאן מאמר חשוב על צניעות שיכול לדעתי לעזור מאד.
בהצלחה רבה,
ארז

בשר ורוח
מאת גילה מנולסון

ההתייחסות האנושית לכל דבר בעולם נובעת, בדרך כלל, מהאופן שבו הוא נראה בחיצוניותו. עץ הוא גזע וענפים, הכותל המערבי – אינו אלא קיר מאבנים ישנות.
אולם, אם נתבונן התבוננות עמוקה יותר, נגלה שכל הדברים צופנים בחובם הרבה יותר ממה שנראה לנו במבט ראשון.
בגזע עץ עתיק ומסוקס יש אמירה מרגשת על צמיחה, הישרדות ופראות
הכותל, באבניו העתיקות והשותקות, מסמל את עוצמתו הפנימית של העם היהודי.

גם עליך, כאישה, אפשר להסתכל הסתכלות שטחית וחיצונית או מעמיקה ופנימית.
באיזו מהן תעדיפי ?

הרעיונות בספר זה אינם חדשים. כולם ידועים ועתיקים כעמנו,. אך דבר מה, גורם לרבים מאיתנו לשכוח אותם למרות פשטותם.
כאשר נתקלתי לראשונה, בגיל עשרים ושתיים, ברעיונות אלה, התעוררה בי תחושה מוזרה, אך עוצמתית מאד. חשתי שגיליתי משהו שכבר ידעתי. על קיומו בעומק לבי.

לכולנו ישנה איזו חוכמה פנימית. אך למרות זאת, רבים מאיתנו אינם מאושרים באמת
איש עסקים מצליח מגלה שמסירותו המוגזמת לעסקיו פערה חללים גדולים בחייו האישיים.
אשה יפה מגיעה למסקנה ששום גבר לא הכיר אותה או אהב אותה באמת – וגם היא בעצם מעולם לא אהבה או כיבדה את עצמה כפי שבאמת ראוי לה.

כל אחד מאיתנו, בתחום כזה או אחר, הסתבך ונתן לחיצוניות של החיים למנוע ממנו איזה אושר חבוי.
אבל, אם נהיה מוכנים שלא להסתפק בשטחיות, אם נשאף לחפש ולהגיע למי שהננו, למהות הפנימית, היפה והיחודית שלנו, או אז – יראה הכל שונה לחלוטין.

הגוף מסתיר אותך
ייתכן מאד, שהמכשול הגדול ביותר העומד בפני הקשר שלך למהותך הפנימית, האמיתית, הוא, למרבית הפלא – גופך. אותו גוף, שאחד מתפקידיו הוא להיות אמצעי מיוחד ועדין לקשר בינך לבין אישך, עלול להפוך למסכה חיצונית, שבעצם מסתירה (ולא מגלה)אותך.

האם יש בעולם אישה שתשמח אם יראו בה רק חתיכת בשר?

כאשר אדם, הגבר הראשון בעולם, הביט בגופה של חוה, האישה הראשונה, הוא קלט וחווה בו זמנית, גם את רוחה וליבה, וגם את פנימיותה.
אדם וחוה זכו לראות במבט אחד את החוץ והפנים גם יחד, את הרוח המחייה את הבשר.
אולם אנחנו כבר נמצאים בעולם אחר. עולם של בלבול ואשלייה.
נידמה לנו שהגוף והנשמה הינם שתי ישויות נפרדות.
נידמה לנו שמה שאנחנו רואים – הגוף, הוא החשוב והעיקרי.
אכן, הגוף האנושי הוא באמת מדויק, יפה ומלא חן, אך אם מתמקדים רק בו, נוצרת בעיה עצומה. הבשר מסתיר את הרוח. ה"קליפה" הגופנית הופכת לעיקר והפנימיות נעלמת ומאבדת את משמעותה.

אחד הפתרונות שנועדו למתן את עוצמת האשלייה הגופנית הוא: בגדים.

השכנים שלי התמוגגו מנחת כאשר הופיע בני הקטן בתמימות בדלת ביתם, הישר מהאמבטיה. אבל אם אותו ילד היה עושה זאת שוב בגיל עשר, אני מניחה שזה כבר לא היה כל כך משעשע אותם. ולו היה זה אדם מבוגר, הם ודאי היו מזעיקים את המשטרה!
מה ההבדל בין שלושת המקרים?
פשוט מאד: ככל שאנו מזהים באדם יותר את הצד האנושי, הבוגר, ככל שאנו מבחינים שהוא יותר מבעל חיים, אנו מצפים ממנו להיות לבוש יותר.
קיומו של התינוק הוא בעיקרו גופני. הוא עדיין איננו מסוגל לקבל החלטות מוסריות, להפעיל שיקול דעת, לדחות סיפוקים או להקדים את צרכי הזולת לצרכיו שלו. לכן, איש אינו מסמיק למראה ישבן חשוף של תינוק.
ילד בן עשר, לעומת זאת, כבר מצוי בשלב מתקדם יותר (כך אנו מקווים) וכל שכן בחור בן עשרים – מסיבה זו אדם מבוגר המסתובב עירום איננו חמוד, אלא מטריד, בלשון המעטה.

הלבוש גם משקף את אופי הפעילות שלנו. בחוף הים, למשל, לא לובשים הרבה, מפני שההשתזפות והשחייה הן פעילויות פיזיות. לעומת זאת, סביר להניח שאף אחת לא הייתה מסכימה לקבל את פרס הנובל שלה בבגד ים.
אם כן, ההתלבשות היא הדרך הבסיסית ביותר לומר "אני יותר מאשר רק גוף". וככל שאנו מתכסים יותר, גופנו פחות מאפיל על מי שהננו.

שמעתי על מרצה באוניברסיטה שיצאה לפגישה למטרות היכרות. בשל היותה טיפוס למדני ואינטלקטואלי, בן-זוגה לפגישה הוזהר מראש שההופעה שלה עשויה להיות שמרנית - אבל היא הגיעה לפגישה בשמלה בעלת מחשוף נדיב ושסע עמוק בחצאית. בהפתעתו הרבה, הוא קרא: "וואו! אי אפשר בכלל לראות את השכל שלך!"

בעיקר נשים מתקשות להאמין עד כמה הגוף מפריע לקלוט את "האדם שמאחורי הגוף". "כשאני פוגשת מישהו", התעקשה אשה באחד השיעורים שלי , "הדבר הראשון שאני שמה לב אליו הוא האישיות שלו".
פניתי לגברים בחדר. "חבר'ה, כשאתם פוגשים אשה, מה הדבר הראשון שאתם שמים לב אליו?" נעניתי בשתיקה ובחיוכי אשמה.

ככל שאנו מדגישים יותר את הגוף שלנו, קל יותר לאחרים לטעות ולחשוב שזהו האני האמיתי שלנו. שזה מה שיש לנו לומר, שזה מה שבעצם חשוב, שהשאר שולי וטפל, צדדי וחסר משמעות.

חברה שלי, בעלת תשובה ונשואה, נסעה ברכב עם הדוד שלה.
"הסתכלי באורח החיים המדכא שלך", הוא טען. "את מכוסה מכף רגל עד ראש. איזה סיכוי יש לך בכלל לבטא את האישיות שלך? בעולם הדתי, הנשים לא שוות שום דבר".
באותו רגע, הם חלפו על פני לוח מודעות שפירסם בושם בשם "אישיות". האשה בפרסומת הייתה לבושה באופן מינימלי, ובתנוחה ובמבט מפתים, כשבקבוק הבושם בידה. הכיתוב היה "רואים שיש לה אישיות".
החברה שלי נדה בראשה. אם לכך הכוונה ב"לבטא את האישיות", היא חשבה – באיזו עולם הנשים אינן נחשבות?
החברה הרגילה אותנו להראות את גופנו ולהתהדר בו. כשאנחנו מסתירים, ולא חושפים את הגוף, אנו משדרים מסר שונה: "יש בי הרבה יותר מאשר נראה לעין. אם אתה רוצה לדעת מי אני באמת, עליך להסתכל עמוק יותר, פנימה".

"כשאני יוצאת העירה ובחורים נועצים בי מבטים", אמרה לי בחורה בלבוש מינימלי, "אני מתעלמת מהם. זה לא משפיע עלי. אני יודעת שאני יותר מסתם גוף. אני יודעת מי אני באמת".
יתכן, אבל אפילו אם "אנחנו יודעים מי אנו באמת", להתייחסות של אחרים אלינו יש השפעה גדולה הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
אפילו לפני שמישהו מסתכל עלינו, הבגדים שלנו מגדירים אותנו בעיני עצמנו – וזו הרי בדיוק הסיבה שאנו לובשים דווקא את מה שאנו לובשים ולא משהו אחר.

אחד המשתתפים בהרצאתי התנגד לדברים אלו והכחיש נמרצות קשר רגשי כלשהו ללבושו הוא "במקרה" לבש חולצת טי דהויה, ג'ינס קרועים ונעלי ספורט, בנוסף לזקן וקוקו. אמרתי לו, "בסדר, אם להופעה שלך אין כל חשיבות בעיניך, תחזור לכאן מחר, מסופר קצר, מגולח ולבוש בחליפת שלושה חלקים". הוא גמגם, עשה ניסיון רפה להגן על עצמו ואז, נבוך, ויתר.
כשאתה לובש בגדים, אתה גם 'לובש` דימוי עצמי.

אך זו רק ההתחלה. ברגע שאת יוצאת לרחוב, אנשים מגיבים לדימוי שאת מקרינה – ואת קולטת את התגובה שלהם. סוציולוגים מכנים תופעה זו "אינטראקציוניזם סמלי": איך שאת מתלבשת, איך שאחרים מגיבים אליך ואיך שאת רואה את עצמך, כל אלה משפיעים זה על זה. הדימוי העצמי שלך איננו רק פרי מחשבתך. הוא נוצר ומעוצב כל יום מחדש, כתוצאה מהמגע שלך עם הזולת.

אבי – בחור ישיבה החובש כיפה שחורה – התארח באחת השבתות עם שירה, כלתו לעתיד בקהילה רוחנית של היפים-לשעבר. לפני השקיעה, אבי הלך להתלבש לשבת – ולהפתעתה של שירה, הוא הופיע במכנסי ג'ינס לבנים, חולצה הודית וכיפה בצבעי הקשת. "בבגדים האלה", הוא הסביר, "אני אהיה אחד מהחבר'ה – ומכיוון שאני ארגיש יותר כמוהם, אני אוכל לחוות את השבת כפי שהם חווים אותה". ובאמת, לפני שהיא ידעה מה קורה, מישהו טפח לו על השכם ואמר, "אחי הקדוש, בוא נתפלל!" היא אף פעם לא ראתה את אבי מתפלל כפי שהוא התפלל באותה שבת. התוצאה של החלטתו להתלבש בדרך שתזמין תגובה מסוימת – הייתה שינוי בדימוי-העצמי שלו והתחברות לפן אחר של הרוחניות שלו.

אם ללבוש יש השפעה כזו במשך יום אחד שאנו לובשים אותו, איזו השפעה יש לו כאשר אנו מתלבשים בצורה מסוימת במשך חודשים או שנים?.
בסופו של דבר, אנו הופכים להיות האדם, שכמותו אנו נראים.
איזה מסר, אם כן, היית מעדיפה להקרין ולהפנים באמצעות לבושך? מה את רוצה שבגדייך יספרו לצופים בך, ובסופו של דבר, לעצמך -: שהעיקר בך הוא הבשר או הרוח?

הזדמן לי פעם להקשיב לבחור צעיר שניסה להסביר רעיון זה לאביו. אביו של הבחור לא הבין מדוע בנו, הבעל-תשובה מוכן ללכת רק לחוף נפרד (לגברים). "זה לא קצת מוגזם?" רצה אביו לדעת. "אחרי הכל, כולם הולכים לחוף 'מעורב` ואף אחד חוץ מכם, הדתיים, לא עושה מזה כזה עניין!"
"אבל, אבא", ענה לו הבן, "זו בדיוק הנקודה. כיום כולם כל כך קהי-רגשות. אבל כשגבר רואה אשה, עם מעט מאד בגדים, זה באמת "כזה עניין", אם היחידה שהוא רואה היא אשתו!"

אימו ישבה בשקט והאזינה לשיחה.
"אולי אתה צודק", הודה האב. "אבל המשמעות היא שתצטרך לוותר על כמה אתרי נופש נהדרים. זה לא מחיר גבוה מדי?"
"תלוי מה יותר חשוב ", ענה הבן. "יכול להיות שאני אפסיד כמה חופים, אבל כך – לא יהפוך גוף האישה למשהו זול ורגיל עבורי, ומי שירויח מזה מגדול – זו אישתי.
כך – היא תמיד תהיה בעיני האחת והמיוחדת בעולם"
"טוב, זה נשמע נחמד, אבל אני לא יודע עד כמה זה מעשי", ענה לו אביו. "ובאשר לי, אני לא בטוח שזה שווה את זה".
אשתו נעצה בו מבט נעלב, האומר: "האמנם?!"

רוב האנשים משתוקקים לכך שהקשר שלהם עם בן-זוגם יהיה מיוחד. אך עליהם להבין שבכדי להגיע לכך, כמו בהקשרים רבים אחרים בחיים, ייתכן ויהיה עליהם לוותר על משהו.
המיוחדות הזו (והנאמנות הבאה בעקבותיה) היא אכן אחת מ"תוצאות הלוואי" הטובות ביותר של החיים בחברה בה אנשים מכסים את גופם כראוי.

אמנם בכדי למשוך את בני המין השני, אנחנו צריכים להיות נעימים לא רק מבחינה אישיותית אלא גם מבחינה פיזית. אך ההופעה החיצונית אמורה רק לתת השלמה למהות ולא לבוא במקומה.

טלי ביקרה את חברתה ליאת, שזה עתה עברה את מבחני הקבלה ללשכת עורכי-הדין. השתיים היו עסוקות בבחירת בגד מתוך ארון הבגדים של ליאת, לקראת ראיון עבודה שיתקיים למחרת בבוקר, בחברת עורכי דין יוקרתית.
טלי, שלא מזמן חזרה בתשובה, שלפה חצאית מיני וחולצת בטן מהארון.
"מה עם זה?" היא הציעה.
"השתגעת?" הזדעקה ליאת. "איזו עורכת דין תלבש בגדים כאלה למשרד? אני רוצה שיתייחסו אלי ברצינות!"
"אבל כשאת יוצאת במוצאי שבת, ומקווה לפגוש מישהו שתוכלי לקיים איתו מערכת יחסים משמעותית – אדם שיתייחס אליך ברצינות – אז את כן לובשת את זה?"

השימוש במשיכה המינית, עשוי לגרום סיפוק ריגעי. אין ספק שזה מוסיף לאגו.
אך אם לרגע היינו פוסעים אחורה ומבהירים לעצמנו מה בדיוק אנחנו מבקשים במערכת יחסים, אפשר להניח שהיינו מציגים את עצמנו אחרת לגמרי. כמו ליאת, אין אנו טיפשים וגם לא שטחיים. אנחנו פשוט מבולבלים – לא ברור לנו מה הופך אותנו לבעלי ערך, מי אנחנו ולמה מגיע לנו שיאהבו אותנו.

שכתוב תסריט חייך
אחרי שכבר עברת את השלב שבו את מזהה את עצמך כ"פצצה בלונדינית", או אתה את עצמך כ"חתיך שרירי", ייתכן ויראה לך "אמיתי" יותר להכריז "אני נגן גיטרה מצוין", "אני עורכת דין מצליחה", או "טיילתי בהרי ההימלאיה". אלה חלקים באישיות שלך שהרווחת ביושר - אך גם הם עדיין אינם הזהות האמיתית ביותר שלך.

בתחילת דרכי הדתית, חברתי הטובה יעל סיפרה לי סיפור שפקח את עיני.
יעל, שהייתה אז בת 21 ובעלת תשובה זה לא מכבר, טיילה בסיני, והתמקמה על החוף עם חברתה שרה. חייל שזוף וחסון התקרב אליהן. אבל אז פתאום התעוררה אצלה השאלה: האם עצם הופעתו של בחור נאה בשדה הראיה שלי תגרום לי להחליף פאזה ולהפוך למחפשת-תשומת-לב? המחשבה שניתן להשפיע בכזו קלות על התנהגותה עצבן אותה – ולכן היא החליטה להתעלם מהבחור.
בינתיים, החייל סיפר לשרה ששמו יוני, והשניים התחילו לשוחח ביניהם.
אולם, לאחר זמן מה, הוא הפנה את מבטו ליעל.
"הוא צנחן", אמרה שרה, "אז אמרתי שגם את צנחת".
"רק פעם אחת", אמרה יעל.
יוני המשיך לדבר עם שרה, אך הוא הרבה להביט לעבר יעל, בעניין גלוי. כאשר יעל הצטרפה לבסוף לשיחה, היא הופתעה מהעידון והעומק שביוני.
כעבור מספר חודשים, יצא להם במקרה להפגש.
"את יודעת מה סיקרן אותי לגבייך?" שאל יוני את יעל. "רוב הבנות מנפנפות במה שיש להן כדי להרשים בחורים. אבל, את לא. זה נראה כאילו לא היה לך צורך לעשות את זה".
במילים אחרות, יוני גילה עניין לא בגלל שהיא פעם קפצה מתוך מטוס, אלא משום שהיא לא השתמשה בעובדה זו כדי 'לזכות בנקודות`.
התנהגותה של יעל חידדה אצלי הבנה חשובה: הגדרת עצמך באופן פנימי, משמעותה שאת לא זקוקה נואשות לאישור של הזולת על מה את שווה.
תגובתו של יוני לימדה אותי שהעובדה שאת לא מושכת אל עצמך תשומת לב, לא אומרת ש"תפסידי" מבחינה חברתית – לפחות אם את מחפשת איכות.
בן אדם איכותי נמשך למי שמקרין איכות ולא למי שמקרין "פוזות".

הצורך שלנו בתשומת לב הוא גדול במיוחד כשאנחנו בני עשרה. בהיותנו חסרי-בטחון באשר למי אנחנו, אנחנו נתלים בדברים חיצוניים שיגדירו את זהותנו. אולם, גם כמבוגרים, רבים מאיתנו ממשיכים להגדיר את עצמם, אם לא על ידי לבושם או המוסיקה שהם שומעים, אזי דרך ה"עשייה" שלהם – הקריירה, התחביבים או הכשרונות שלהם. אבל, כפי שזה מתבטא בפועל, לעתים קרובות - זה עדיין "לא זה".

לפני שנים רבות, לפני שהייתי דתיה, עברתי יום אחד דרך תחנת הרכבת המרכזית בניו יורק, כאשר בחור צעיר שנראה מאד בטוח בעצמו, חלף על פניי. היה נדמה לי שאני מזהה אותו. לא יכולתי להתאפק, ניגשתי אליו ושאלתי, "תסלח לי, אתה היית בסרט תהילה?"
הוא חייך חיוך רחב ואישר את העובדה, נהנה ממעמד ה"סלבריטי" שלו. זה בטח נהדר להיות מפורסם בגילו, חשבתי לעצמי.

שנים מאוחר יותר, בירושלים, פגשתי מישהי שלמדה בתיכון לאומנויות הבמה במנהטן, כאשר הופק הסרט תהילה (בהשתתפותם של תלמידי אותו תיכון).
"הכרתי את כל השחקנים האלה", היא אמרה לי. "בחיים לא פגשת כאלה חבר'ה חסרי-בטחון, בעייתיים ואומללים".

קשה להיות בן אדם מושרש וממוקד, כאשר הזהות שלך היא שטחית.

סיפר לי פעם בחור צעיר, "אני בדרן מקצועי. אחרי הופעה, אני קודם כל חייב לדעת אם אהבו אותי. אם כן, אני בעננים – אם לא, אני בדכאון. כנראה שאני באמת 'מחפש-אישורים` מקצועי".
עמוק בפנים, מחפשי-האישורים הם לעתים רחוקות מאושרים. וזאת, מפני שמי שמתנהג כאילו "כל העולם במה", בדרך כלל אינו מסתכל פנימה ושואל, "מי אני באמת?".

אני מכירה עוד מישהו מעולם הבידור שהפך למיליונר בגיל 25.
כדי לחגוג את הצלחתו הגדולה, הוא קנה מכונית פורשה, קישט אותה בסרטים וארגן מסיבה ענקית. השמפניה זרמה כמים, בעוד חבריו ועמיתיו לעבודה שותים לכבודו ומרעיפים עליו ברכות. בשיא החגיגה, לקול תשואות, הוא התיישב בפעם הראשונה במושב הנהג של הפורשה שלו. ואז הוא הניח את ראשו על ההגה – ופרץ בבכי. פתאום הכתה בו ההכרה: "זה כל מה שאני?"

בעוד שנשים נוטות להגדיר את עצמן באמצעות גופן, גברים תולים את זהותם בעבודתם.
בעוד שהנשים הופכות לסמלי מין, הגברים הופכים לסמלי הצלחה.
אנשים מעמיקים יברחו ממלכודת זו, ביודעם שההישגים היחידים שהם באמת בעלי ערך הם רוחניים.
קריירה, אומנות, כסף, אקדמיה, ספורט, מסעות, פוליטיקה, החברה – יש אין-סוף זירות שבהן אדם יכול "להוכיח את עצמו". אך לכולן מכנה משותף אחד: המעמד שהן מעניקות לך, איננו מי שאתה באמת.

ה"אני" האמיתי שלך נמצא עמוק יותר בפנים.

הפנמת ה"אידיאולוגיות"

אם הינך אדם בעלת תוכן, בלי ספק תהיי מעוניינת לתת משמעות לחייך.
העולם מלא במטרות שאופיין אידיאולוגי: עזרה לעניים, הגנה על הסביבה, מאבק על זכויות הנכים וכו'. אך חשובות ככל שיהיו, אף מטרה לכשעצמה, איננה שלמה מספיק בכדי לפתח אותך בשלמות כבן אדם.

הזדמן לי לשהות קצת במחיצת אנשים המוגדרים ע"י המטרות האידיאולוגיות שהם מאמינים בהן. ערב אחד במנהטן, הקשבתי איך מתכננים הפגנה אנטי-גרעינית גדולה בוול סטריט. שמעתי את הסלידה של המארגנים כלפי המשקיעים באנרגיה אטומית, המדרגים את הרווח מעל חיי אדם. גם קלטתי את הלגלוג כלפי אותם אנשי ממסד שהם העתקים חדורי- תדמית אחד של השני, המוגדרים ע"י חליפות שלושת-החלקים האחידות שלהם.
בהתחלה, הרגשתי שזו זכות להיות בחברתם של אידיאליסטים שכאלה. אך די מהר, שמתי לב שכל הנוכחים במקום לבשו חולצות פלאנל, ג'ינס ואפודה. מסתבר שגם לתנועה האנטי-גרעינית היתה "חליפת שלושה-חלקים" משלה. וככל שהפגישה נמשכה, חשתי שרבים מהמשתתפים היו שם פחות מתוך שכנוע פנימי ויותר בשל הדימוי ה"איני" והעכשוי . ובכך - הם לא היו פחות שטחיים והומוגניים מאויביהם בוול סטריט!

כשרק התחלתי להתעניין ביהדות נקלעתי לדיון סוער עם תלמידה אחרת בכתה על הנחיצות שבדת.
"אין צורך בדת בכדי לתת משמעות לחיים", טענתי. "למשל, אני צמחונית. אני מפיקה מכך משמעות רבה".
זרקה היריבה שלי בחזרה: "אה, אז את מתכוונת לעבוד את הגזר?"
מצחיק מאד, חשבתי. אבל אז פתאום קלטתי. הצמחונות נתנה תשובה לקשר שלי עם בעלי- החיים, עם האדמה, עם ההמונים הרעבים של העולם, אך היא לא נגעה ליחסיי עם אנשים ממשיים, שיש לי עימם קשר, שלא לדבר על יחסי לבורא עולם.

אם כן, יש בכוחן של המטרות האידיאולוגיות להעניק משמעות אמיתית לחייך, אבל הן אינן יכולות להוות את המשמעות עצמה. הן יכולות להגדיר חלק משמעותי ממה שהנך, אך לא להגדיר אותך בשלמותך.

הרוח הפנימית
אחרי שעברת את שלב ה"איך אני נראית", "מה אני עושה" ו"מה האידיאולוגיה שלי", מתברר ומתבהר לו, לאיטו, ה"אני" הפנימי ביותר שלך, "מי שאני" – הנשמה שלך. שלא כמו מראה חיצוני, כשרונות או מטרות אידיאולוגיות, אי אפשר לאבד אותה, לקחת אותה ממך והיא איננה יכולה להיעלם. היא שלך לעולם – כי היא הינה ה"אני" האמיתי שלך.
הנשמה שלך היא מה שאת רוצה שיזרח מתוכך. אך את לא יכולה להגיע אליה על ידי הבלטתה. רוחניות היא ענין עמוק ואישי. אם תעלה על במה ותצעק לתוך מיקרופון, "הקשיבו לכמה אני רוחני!" אז ברור שאתה אינך כזה. כשאתה מפגין את הרוחניות שלך, אתה מאבד אותה* כאשר אתה מכיר במהותה הפרטית והמופנמת, אתה רוכש אותה.
כאן טמון ההבדל שבין רוחניות מזויפת והדבר כשלעצמו:
מי שהוא "כאילו" רוחני מבקש יותר תשומת לב לעצמו מאשר למסר שלו. ולמרות שהכריזמה שלו עשויה למשוך אליו חסידים רבים, אין ב"רוחניות" שלו הרבה יותר מאשר אגו-טריפ.
מי שהוא באמת רוחני, מצד שני, מתגלה למרות רצונו.
המנהיגים הרוחניים של העם היהודי נעשו כאלה לא בגלל שהם קידמו את עצמם, אלא בגלל שהם היו עצמם. איפיונה של גדולה רוחנית אמיתית הוא הפנימיות.

להיות יהודי
היהדות מלמדת אותנו איך להשתמש בגופנו, בהישגינו, במטרותינו ואפילו ברוחניות שלנו כדי להביא לידי ביטוי את מי שאנחנו אמורים להיות.
היהדות מעודדת אותנו להיראות טוב – אך מבלי להתהדר בכך. היא מבקשת שנתרכז פחות בגוף שלנו כדי שהנשמה שלנו תזהר.

קו הצווארון אצל יהודים דתיים המתייחסים ברצינות לדתיותם הוא גבוה והשרוולים, יחסית, ארוכים. הגברים לובשים מכנסים ארוכים והנשים חצאיות די ארוכות. שני המינים נמנעים מלבישת בגדים צמודים.
בו בזמן, הופעתם מקרינה ערך-עצמי – מפני שתשומת הלב מופנית למשהו פנימי ולא חיצוני.

היהדות מעודדת אותנו לפתח את היכולות שה' נתן לנו – אך מבלי שנדגיש אותן. היא קוראת לנו לארוג את כשרונותינו לרקמה שהיא מהותנו.
אני מכירה מספר אומנים – מוסיקאים, שחקנים ורקדנים – שנשארים "ממוקדים" כתוצאה מכך שהם לא הופכים את הכשרון שלהם לזהות שלהם. סביר להניח שהם גם לא חושבים על עצמם כעל "אומני במה". אלא, שבאמצעות הכשרונות שלהם הם יכולים לשתף את קהלם במשהו שיש בו יופי ומשמעות.

היהדות מעודדות אותנו ליטול חלק במטרות ראויות – אך מבלי שאלה יגדירו אותנו באופן בלעדי. היא קוראת לנו לאפשר למטרות לנבוע משורש נשמתנו.
השאיפה לסייע לעולם היא במיטבה כאשר היא נקיה מאינטרסים אישיים, וכאשר אידיאלים חברתיים נאצלים עולים בקנה אחד עם מוסריות אישית. כדי לתקן את העולם, נתקן קודם כל את עצמנו.

ולבסוף, היהדות מעודדת אותנו להתפתח מבחינה רוחנית – אך באופן שקט. היא מבקשת שהתהליך הזה יישמר בינינו לבין ה'. למשל, הרמה הגבוהה ביותר של צדקה ביהדות היא צדקה אנונימית, זהו המתן בסתר. הצדקה ניתנת לא לשם קבלת תשואות אלא לשם עצמה. ה' הוא היחיד שאת אישורו אנחנו אמורים לבקש.

ביהדות יש מושג המתאר את ההגדרה-העצמית הפנימית הזו: צניעות. ללא שיעור יותר מאשר כללי הלבוש המיוחסים למושג זה בדרך כלל, הצניעות היא הכרה המתורגמת למעשה: ההכרה שאני מגדירה את עצמי כנשמה. גופי, כישרונותי וכל יתר הדברים הקשורים בי אינם משתלטים עלי, אלא משקפים את מי שאני מבפנים.

הביטוי המוצלח ביותר לצניעות ששמעתי הוא אולי זה שמקורו באדם דתי שנפגש עם חברתי המאד מתוחכמת ומצליחה. "מהם החלומות שלך, שאיפותיך, יעדיך?" היא רצתה לדעת.
הוא ענה בפשטות, "להיות יהודי".

המהפך
בהדרגה, הצניעות הופכת אותך למי שהאנרגיה השקטה והממוקדת שלה אומרת: "אני יודעת מי אני ומה יש לי לתת – ואני מגלה את זה רק ברגע הנכון".

הצניעות אינה מבקשת ממך שתיבלעי בשטיח. להיפך, יש בה מגנטיזם דק, אך כזה שאי אפשר לטעות בו.
לפני שנים רבות, השתתפתי באירוע שבו מצאתי את עצמי בחברתה של אשה ירושלמית, דתית מאד. היה בה משהו מושך, בצורה יוצאת דופן: גזרתה הדקה היתה נתונה בשמלה מחמיאה אך צנועה ומטפחת התכלת שכיסתה את שערה הדגישה את תוי פניה היפים ואת עורה הנקי והזוהר. אבל כשהסתכלתי עליה, מצאתי את עצמי נמשכת ליופיה הפנימי. הייתה בה עוצמה – שונה מאד מזו של נשים אחרות והרבה יותר מרתקת.

לצערי, לא כל האנשים הדתיים מצליחים במציאת האיזון הזה. "מה עם הבחורה שרק עכשיו ראיתי?" שאל אותי פעם בחור לא דתי. "צווארון החולצה שלה היה גבוה והשרוולים היו באורך שלושת-רבעי , אך החולצה היתה הדוקה מאד ובקושי כיסתה את הבטן שלה. ולמרות שהחצאית שלה עברה את הברכיים, היה בה שסע והיא נצמדה לישבנה. לא הייתי בדיוק קורא לזה פנימיות – הייתי קורא לזה 'המראה הדתי הפרובוקטיבי`".
למרבה הצער,אותה בחורה לא למדה על יופי פנימי.

יום אחד, יצאה ביתי מחדרה כשהיא לבושה בחצאית של חברתה, שהיתה די צמודה עליה. הסתכלתי עליה ונשמתי עמוק. "מותק," התחלתי, "אני יודעת שאת אוהבת את החצאית הזו ואת כל כך רוצה ללבוש אותה, אבל אני לא חושבת שאת יכולה".
היא הצטערה. "למה לא? היא מספיק ארוכה!"
"נכון, אבל ברגע שראיתי אותך, העינים שלי באופן אוטומטי נדדו לישבן שלך. ואני חושבת שאת רוצה שיראו אותך כמישהי שהיא יותר מזה".
כעבור מספר דקות, היא הופיעה עם בגד במידה שלה.
"זהו." אמרתי בחיוך, "עכשיו את נראית מקסימה, בפנים ובחוץ"
היא חייכה באושר.

אחת ההשלכות המשמעותיות ביותר של שמירת הצניעות היא בתחום יחסי נשים-גברים. שלוש מגמות שליליות (בין היתר) מאפיינות את החברה המערבית כבר כמה עשורים: הבלטת הפיזיות* אהבת עצמך באופן קיצוני* ותיסכול לגבי בני המין השני. ויש קשר ביניהם. ככל שאנו יותר פוגעים באנושיות של הזולת, בכך שאנו מתייחסים קודם כל לגופו, כך אנחנו פחות אכפתיים לגבי רגשותיו וצרכיו, לעומת אלה שלנו. ולהיפך, ככל שאנו מעמידים את עצמנו במרכז עולמנו, אנחנו יותר מתייחסים לאחרים כאמצעים לסיפוק הצרכים שלנו. ובתוך כל השטחיות והאנוכיות המתגברים האלה, בלתי נמנע שמערכות יחסים נכשלות.

בניגוד לכך מלמדת היהדות שבמערכת יחסים מצליחה ישנה הערכה בין בני הזוג, והמחשבות, הרגשות והפעולות הם בהתאם. הצניעות משמיטה את הקרקע מתחת למשיכה השטחית, ומחליפה אותה בבסיס מוצק של הערכה ואכפתיות. גישה זו מובילה לנתינה – בסיס האהבה – ולמערכת יחסים חזקה ורוחנית למשך כל החיים.

נוכל לשאול, אם הפנימיות היא כל כך חשובה במערכת יחסים, למה לא להתלבש בצניעות גם בעת אינטימיות ביחסים?

כפי שאמרתי, ה' ברא אותנו עם היכולת לראות את החיצוניות והפנימיות שלנו בו-זמנית. לרוע המזל, לא כך אנו רואים אחד את השני כיום. אך יש תחום אחד שבו ניתן לשחזר חלק מאותו עולם אבוד: הנישואים. אם הנישואים שלך מבוססים על אהבה עמוקה ואמיתית, המהות החיצונית והפנימית של בן זוגך מתמזגות. ככל שאת יותר אוהבת מישהו, את יותר קולטת לא רק את יופיו החיצוני, אלא גם עד כמה יפה הוא בפנים. אפילו האינטימיות הפיזית הופכת לרוחנית, ומבטאת בעוצמה את הקשר שבין בעל ואשה – אהבה שהיא באמת "גוף ונפש".

אך השפעותיה של הצניעות הן עמוקות אף יותר.
היהדות מלמדת אותנו שכדי להתקרב לה', עליך להפעיל את הצד האלוקי שבך, ולהיות יותר כמו ה'. כשם שה' רחמן, אף אתה היה רחמן. כשם שה' מעניק, היה כזה גם אתה.
על פי רוב, ה' הוא נסתר. כשאת בוחרת, באופן דומה, לחשוף את עצמך רק במידה מוגבלת, את משקפת את הנסתרות של ה'.

כשאת בוחרת בצניעות, את מתחברת לא רק לעצמך, אלא גם לה', מקור כל המציאות. ובכך, את מבטאת את המסר היסודי ביותר של המציאות: הדברים היקרים והאמיתיים ביותר, הם הכי פחות גלויים – ועלינו לאמץ את המימד הנסתר הזה של החיים, אם ברצוננו להשיב את האחדות לעצמנו ולעולם כולו.

יש סיפור שממחיש את דברינו בצורה נפלאה ---
אדם פשוט ביקש לרחוץ בבית-המרחץ, אך דאגה אחת הטרידה את מנוחתו.
"כשבני אדם לבושים", הוא טען, "קל לדעת מי הוא מי. אבל בבית המרחץ, שם נהיה כולנו ללא בגדים, איך אבחין ביני לבין כל האחרים?"
הוא חשב וחשב עד שלבסוף אמר, "אני יודע מה אעשה. אקשור חוט אדום סביב אחת מבהונות רגליי וכשאראה את החוט, אדע שהאדם שהחוט עליו הוא אני".
האיש אז קשר חוט אדום סביב בהונו ויצא לבית-המרחץ. אך מבלי ששם לב, החוט האדום נשמט מבהונו ועלה על הבוהן של מישהו אחר.
כשהוא שם לב שהחוט האדום נעלם, חש אותו איש מצוקה איומה. כשהסתכל סביבו בייאוש, הוא גילה את החוט על בהונו של האיש האחר, ומיהר אליו.
"סלח לי", אמר האיש בחרדה. "אני יודע מי אתה, אך אתה מוכן בבקשה לומר לי – מי אני?"

אגדת העם היהודית הזו מתארת דילמה קלאסית. לאורך שנים, אנו מזהים את עצמנו ע"י משהו חיצוני – "חוט אדום". רק כשאנו מאבדים אותו, אנחנו סוף סוף מתמודדים עם השאלה הקשה והכואבת: "מי אני?"
"משבר זהות" מהווה הזדמנות פז לצאת למסע למציאת התשובה. אולם המסלול שלפנינו זרוע במכשולים. הקרע שבין הגוף והנפש נפער לעומק רב כל כך, שרבים חושבים שזה לחלוטין טבעי שהשניים יפעלו ללא תלות אחד בשני. בינתיים, כלי התקשורת תורמים תרומה עצומה להשקפת עולם שהיא יותר ויותר חיצונית. המפרסמים "מוכרים" משיכה מינית וחופשות יוקרתיות, כאילו שהן דרך הבטוחה ביותר לאושר. והטלויזיה, שהיא מעצם טבעה נוטה לשטחי, הרסה לחלוטין את התייחסותנו לדקות ולעומק.

בהתחשב באתגרים אלה, לא תמיד קל להגיע לצניעות. זאת אומנם אומנות, הדורשת רגישות ואימון. כאשר מצטיידים במודעות, מוטיבציה וסבלנות ניתן לרכוש אותה בהדרגה. לאט, לאט, כאשר אנחנו "מתאמנים" בגישה יותר פנימית לחיים, אנחנו יכולים להתפתח ולהיות מי שנבראנו להיות. להיות "אומנים" באותה אמנות נפלאה ואבודה – הצניעות, שפירושה, בסופו של דבר, פשוט להיות מי שאנו באמת…