איך לא לחזור על טעויות ההורים

"אלה תולדות יעקב - יוסף", כותבת התורה בפרשת וישב, ומבאר המדרש (בראשית רבה פרשה פ"ד סעיף ו'): "מה תלמוד לומר "יוסף" אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה, מה זה נולד מהול אף זה נולד מהול, מה זה אימו עקרה אף זה אימו עקרה, מה זה אחיו שונאים אותו אף זה אחיו שונאים אותו, מה זה רועה, אף זה רועה וכו'".
נמצאנו למדים, שהדמיון להורים גם במאורעות וגם בתכונות, יש לו שורש בתורה, ואיננו בהכרח דבר שלילי. בעקרון, נראה, שהדמיון הזה הוא מין המשכיות, שבה "ממשיכים" הילדים את עבודתם בקודש של הוריהם, וה"נתונים" המוטבעים בהם מכוח הוריהם הם "נקודת המוצא" שלהם.
"דור לדור ישבח מעשיך", כותב דוד המלך בספר תהילים. שבח מעשי ה', דהיינו שיפורם ושכלולם לקראת הגאולה השלמה ותיקון העולם, זה נעשה מ"דור לדור". אי אפשר לתקן הכל בפעם אחת.
"כי אי אפשר לתקן ולברר הכל ביום אחד, רק בכל יום ויום ובכל דור ודור מבררין בירורים מיוחדים, עד שיושלם הבירור בימי משיח (כידוע בכתבי האריז"ל עץ חיים שער ל"ט פרק א'), והכלל שאין יום דומה לחברו, וה' יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ובכל יום מתבררין בירורים מיוחדים, מה שאי אפשר לתקנם ביום אחר. וכן בכל דור ודור. ובשביל זה מתארך הגלות כל-כך עד שיושלם הבירור (כמבואר כל זה בספר הגלגולים ובשאר כתבי האריז"ל). ועל כן חיוב על כל אדם להוליד בנים כי אי אפשר להשלים הבירור כי אם מדור לדור, שכל דור צריך לתקן ולברר בירורים מיוחדים כפי היום וכפי הדור" (לקוטי-הלכות, הלכות שחיטה ב' סעיף ג').
ומה שלא השלימו אבותינו, קשור בוודאי, בהשגחה פרטית נפלאה, לעבודתנו ותקוננו אנו.
אם ילד נפגע, למשל, מהתנהגות הוריו בתחום מסוים (כמו כעס וחוסר גמישות, כפי שציינת במכתבך), דווקא הפגיעה הזאת אמורה לתת לו כוח גדול משלהם להתנהג אחרת. הוא, שנפגע מן הכעס, כבר לא יכעס. הוא, שחש על בשרו את מרירות הלחץ הרגשי שהפעילו עליו - כבר לא יפעיל אותו על ילדיו. באופן כזה, מבחינות מסוימות נקודת המוצא של הילדים גבוהה משל ההורים, והם יכולים בעבודתם "להשלים" את מה שהוריהם החסירו או היו חלשים בו, ויתרה מזו, "להעלות" את הוריהם על ידי עבודתם הם, כי הרי הם "ממשיכים" של אותה עבודה עצמה.
כל זה נכון ויעיל - כאשר הילדים מודעים לבעיה.
כאשר הם מזהים בעצמם אותן תכונות שליליות - אז חלה ביתר שאת ההתקוממות של היצר הטוב: "אני - כזה כבר לא אהיה". הסיבה שהילדים "נגועים" לעתים במגרעות הוריהם היא כדי לתת להם אפשרות לטפל בעצמם, שהרי אם לא היו בתוכם אותן מידות רעות - לא היתה להם כל עבודה ותיקון.
המציאות היא שפעמים רבות, שגיאות ההורים חוזרות על עצמן אצל הילדים. וזה מין פרדוקס עצוב כזה, שמה שנפגעתי ממנו אצל הורי - אני עושה לילדי. מין "שכפול" כפייתי של הטעויות שחויתי בעצמי.
אבל כל זה קורה, כאמור, רק כשאין מודעות לבעיה ואין די נכונות לטפל בה. כי אם יש מודעות ויש נכונות - הדבר בר פתרון!

כאן אנו מגיעים לנקודת התורפה. לפעמים עולה בלב מחשבה: "יש לי פחד, שמא הדבר טבוע בי ואינו בשליטתי". או: "האם יתכן שיש באופיי דמיון בלתי נשלט להורי והדבר אינו בר שינוי כלל?"
רעיונות אלו סותרים באופן עמוק ומהותי את יסודות יהדותנו. ההסתתרות, המודעת או הלא מודעת, מאחורי המחשבה, "יש לי אופי כזה", "מה אעשה, אינני יכול להשתנות", "נולדתי כך, קיבלתי את זה מההורים שלי" וכו' - נוגדת כל דרך של קודש.
אמנם המחשבה - טבעית, הגיונית. ככה זה באמת בטבע. אבל אנחנו נצטוינו להיות מעל לטבע, "קדושים תהיו". קדושה פירושה, בהקשר הזה, שינוי ועיבוד המידות. כיהודים אנו מצווים להאמין בכל ליבנו שמלאכת תיקון המידות היא אפשרית, ולא רק אפשרית - הכרחית ומחויבת המציאות! וכמו שבעיבוד עור בהמה גס ובכתיבת סת"ם עליו, הופך דבר מגושם לחפץ של קדושה, כך בעיבוד מידותינו ותכונותיו הגסות וב"כתיבת" התורה על ליבנו ("והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"), אנו מעדנים את מידותינו והופכים קדושים.
אלמלא היה בכוחנו לשנות את עצמנו, מה מקום היה בכלל למילים כמו "מוסר", "צדק" או "יושר"? הלא כל עושה עוולה יכול היה לטעון "יש לי אופי כזה"? האם נקבל טיעון מסוג זה כשישמע מפיו של רוצח או גנב? בודאי שלא. ובמה מעשיו ותכונותיו שונות מכל מידה רעה אחרת? בחומרה? בוודאי. אבל העקרון נשאר אותו עקרון - אם יש מוסר, משמע שאנו נדרשים ומסוגלים להיטיב דרכינו.
יתרה מזו, מן הראוי להאמין, בכלל אמונתנו בהשגחה פרטית, שהמידות המיוחדות שחקוקות בי, לטוב ולרע, הן הן בדיוק ה"חומרים" איתם אני צריך לעבוד את ה' ואותם אני צריך "לעבד". ממש לא משנה אם אני מזהה שזה בא מההורים או מכל מקור אחר. כי גם מה שבא מההורים, בא בעצם משמיים, ומתוך תכלית וכוונה מדויקת מאיתו יתברך וראוי לסמוך עליו גם בדבר הזה...

"ויאמר ה' אל אברהם", מספרת לנו התורה הקדושה. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך"...
הוראה קדומה זו לאברהם אבינו מהדהדת ומשמיעה קולה גם כעת, ומכוונת לכל אדם ואדם.
"לך לך" - לך אל עצמך. צא וחפש את מהות ויעוד נשמתך.
"וממולדתך" - אף על פי שמרגע הולדתך יש לך תכונות משלך, אופי וטבע מסוימים משלך, שלכאורה מגבילים את התפתחותך, גם את כל אלו אפשר לשנות. "אופי", איננו גזירת גורל בלתי ניתנת לשינוי. את הרע ניתן לדכא או לנתב לנתיבים מועילים ואת הטוב ניתן לפתח.
"ומבית אביך" - הם המשפחה, השכנים, הקרובים והמכרים שביניהם גדלת, וכל הקרובים ללבך, שגם הם עשויים לעתים, ולו מתוך כוונה טובה, לעכב ולמנוע ממך את יעודך ומשימתך. לעצור אותך מלבוא אל "הארץ אשר אראך".

בדברנו בענין תיקון המידות ראוי להרחיב מעט בענין זה. "תיקון המידות" מה פירושו?
בניגוד לתפישה המקובלת, המושג "מידה רעה" איננו דבר מוחלט. אי אפשר להצביע על כוח מסוים או נטיה בנפש ולומר "זהו רע גמור", שהרי כבר אמרו חז"ל: "אין לך דבר שבראו הקדוש ברוך הוא לבטלה" (מסכת שבת). וכן אמרו: "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (אבות ד'). כל מה שיש בעולם וכל מה שיש באדם יש לו תכלית וביכולתו להביא תועלת. השאלה העיקרית היא רק באיזה אופן ובאיזו מידה משתמשים בו.
תיקון המידות, אם כן, הוא תיקון ה"כמויות" ודרך השימוש בכל "חומר" שטבוע בנפשנו.
נתייחס, לדוגמא, אל האש. האם האש היא דבר רע? לאו דווקא. אם היא מוגבלת לתנור, לנר וכו' - ביכולתה לחמם ולהאיר, אבל אם נניח לה לצאת מחוץ למקומה - תגרום נזק גדול.
דוגמא נוספת: אדם שותה כוס חלב, ומן הכוס נשפכות כמה טיפות על הרצפה. מרגע זה נקרא לטיפות אלו "לכלוך" ואילו לחלב שבכוס נמשיך לקרוא "חלב". מדוע? משום שבעודו בכוס ניתן להשתמש בו, וכאשר יצא חוץ למקומו, איבד את שמו המקורי ואת מהותו המועילה.
וכן במידות האדם. האם שנאה היא תמיד מידה רעה? לאו דווקא. תלוי את מי שונאים. לשנוא את הרע והעוול ואת גורמיו, הוא בהחלט "נתיב חיובי" להפנות אליו את כוח השנאה, וכבר אמר דוד המלך: "משנאיך ה' - אשנא".
ולהיפך - אהבה. האם היא תמיד חיובית? לאו דווקא. אדם האוהב את העוול ואת גורמיו משתמש לרעה בכוח האהבה. כאן צריך דווקא לכלוא אותו ולהגבילו.
"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים", אומר שלמה המלך בחכמתו. "עת ללדת ועת למות, עת להרוג ואת לרפוא, עת לפרוץ ועת לבנות, עת לבכות ועת לשחוק, עת לאהוב ועת לשנוא"...
אם כן לכל חפץ, דהיינו לכל רצון, לכל אדם ולכל ענין שבעולם - ישנם זמן ומקום ראויים ומועילים, וישנם זמן ומקום שבהם אותו חפץ וענין הופך רע ומציק. קלקול, על פי יסוד זה, הוא כל דבר שאיננו נמצא במקומו האמיתי. תקון הוא אותו דבר עצמו, בהימצאו בגבולותיו המקוריים והמדויקים, זהו ענין "תיקון המידות", שכל דבר יהיה במקומו ובמידתו.
אם קיבלת 'ירושה' - שתיים או שלוש מידות מקולקלות. עליך מוטלת המשימה לתקנן ולהחזירן למקומן הנכון. אם תפני את כל מרצך למלאכה זו ותביני שאין מקום לכעס ולא לחרדה, תוכלי לשנות את עצמך (תוכלי! הדבר נתון לבחירתך ולשליטתך), ואף להועיל בזה תועלת רוחנית גם להוריך.