שלוש תפילות ביום, תפילין, ציצית, לימוד תורה, שמירת שבת, כשרות, שלושה רגלים, ראש השנה, יום כיפור, ברכות ותשובה – כל אלה הם חלק קטן מרשימה ארוכה של מעשים דתיים שאנחנו עושים באופן קבוע ורגיל. למה הרשימה הזאת נראית לרבים מאיתנו כל-כך משעממת ומעיקה? מדוע היינו מעדיפים שהרשימה הזאת תהיה קצרה בהרבה ולא ארוכה כל-כך? מדוע איננו מתרגשים לראות את כל המצוות המוטלות עלינו וכשאנו מדמיינים אותם – מיד אנו מתעייפים?
כל המצוות הללו הן עבורנו מעשים בלבד, מעשים שצריכים להעשות, אך אין להן שום זיקה אלינו. הן אינן מעוררות בנו שום טיפת חיות פנימית ושום התרגשות ושמחה. כל בן-כפר אינדיאני מצפה לשמוע שהנה מתקרב לו ריקוד הגשם המסורתי והחגיגה שעמו, אבל אנחנו – לא כל-כך מתרגשים מהעובדה שמתקרב לו עוד חג או עוד תפילה. חסר לנו פה משהו.
הדת עבורנו מנותקת לגמרי מהחיים. הדבר המרכזי שחסר בכל המעשים הדתיים הוא חיים. אנחנו לא רוצים שתהיה רק דת, אנחנו רוצים שיהיו "חיים דתיים"!
האם הדבר הזה הוא בכלל אפשרי? אולי המצוות והחיים הם שני דברים שסותרים זה את זה? האם יש איזו חיוניות בדת?
בשביל לענות על שאלות אלו ראשית יש להבין, באופן בסיסי יותר, מהם חיים. מה פרוש המילה חיים? כאשר משתמשים במושג "חיים", בכל הקשר שהוא, למה מתכוונים? היפוכה של המילה חיים הוא מוות. אבל העובדה שיש מילה מיוחדת ל"חיים" (ולא אומרים רק "לא מוות"), מוכיחה שלמילה "חיים" יש גם משמעות חיובית בפני עצמה. לא רק שלילת המוות, אלא גם אמירה ברורה: יש דבר הקרוי "חיים".
מה מבדיל חיים ממוות? המוות מאופיין בסטטיות, דבר מת קופא על שמריו. מה שמת לא ישתנה בהמשך. לעומת זאת, חיים הם דינמיים – יצור חי כל הזמן משתנה ומתפתח. חיים מציינים את היכולת להשתנות, שלא להישאר במצב צבירה אחד וגם לא במקום אחד. אצל משהו חי, מחר לא חייב להיות כמו היום, תמיד יש לו תנועה ותזוזה. חיים אמיתיים חייבים להיות תוססים ומרתקים, כי מתרחש בהם משהו!
בתוך החיים מצויות רמות שונות. ישנו סולם של רמות-חיים הקיימות במציאות שלנו: הדומם הוא בתחתית המדרגה, מעליו נמצא הצומח, החי אחריו ובראש הסולם ניצב האדם כיצור מְתַקְשר. גם אצל בני האדם קיימות עוצמות שונות של רמת-חיים. אינה דומה רמת החיים של בעל מקצוע העוסק במקצועו בעל-כורחו, לזו של בעל מקצוע שאוהב ומתעניין במקצוע שלו.
אם אדם רוצה לבחון עד כמה עניין כלשהו חי בקרבו, הוא יכול לבדוק עד כמה אכפת לו מאותו עניין. ככל שהדבר יותר חי כך אתה מוכן לעשות עבורו יותר, הוא נוגע לך יותר. במילים אחרות, דבר חי הוא דבר יקר-ערך ולכן שומרים ומגינים עליו, כי הוא בעל משמעות רבה. הבדיקה של רמת החיות תהיה בכמות ההשקעה וההקרבה שנעשות בשבילו.
הצירוף של "חיים" ו"דת" נראה עתה עוד יותר מגוחך. אם נבחן באמת את הקשר שלנו למצוות: מעולם לא היה איכפת לי באמת מהתפילה ומהמצוות. לפעמים אני מקווה שיהיה חופש גדול, לא רק מלימודים, אלא גם מהקדוש-ברוך-הוא. לא היה לי שום חידוש מהיום הראשון שאני מניח תפילין, ובוודאי שלא בלימוד גמרא ולא בתפילה. המצוות שאני עושה פשוט מעייפות אותי.
בעולם הרחב, לעומת-זאת, יש חיים. יש חיים שוקקים ביצירה ובאומנות. ישנן חוויות עוצמתיות מאוד בספורט ובהשכלה גבוהה, אבל בתחום הדתי צחיח ויבש לגמרי!
אפשרות אחת היא פשוט להתייאש: אנחנו יודעים שלא נצליח למצוא חיים בדת, אבל כיוון שאין ברירה – נמשיך לקיים את המצוות. את החיים נמצא מחוץ לבית המדרש.
משמעות הייאוש הזה היא, שמוותרים על כל החיים המרתקים החבויים בתוך הדת. המושג "חיים דתיים" איננו יכול להיות רק המצאה או אשלייה. הקב"ה מעיד על עצמו "אולם חי אנכי לעולם" ומכאן שהוא חי, שדבריו חיים.
אין אלו סיפורי אגדות על צדיקים וחסידים דימיוניים. הם חיו ממש לפני זמן לא רב, והדת היתה עבורם עניין של חיים. אותו יהודי-של-פעם שפשוט שכח לאכול מרוב שהיה להוט בתפילה ובלימוד תורה, מן-הסתם נמצא בינינו גם עכשיו. גם אצלנו מתעורר מדי פעם איזה ניצוץ-חיים בדת, ניסיון להקיץ מתרדמה עמוקה, אלא שאותם רגעים מועטים נעלמים מהר מאוד ושוכחים מהם מיד אחר-כך.
ברור, אם-כן, שיש חיים דתיים. יהיה זה פספוס עצום אם נוותר על חיים שוקקים ולוהטים בתחום הקודש. לכן נשאלת השאלה: איך, על-אף כל הקושי והמציאות המוכיחה אחרת, נצליח להפיח רוח-חיים בדת שלנו?
עוד לפני שנתחיל לחפש פתרון, צריכה להיות וודאות שישנו פתרון – יש חיים בדת, צריך רק למצוא אותם. רק אסור להתייאש באמצע. אם נהיה מוכנים להשקיע ולעבוד קשה כדי למצוא את אותה חיוניות שיש בדת – נמצא אותה לבטח בסוף.
ראשית החיפוש בהכרה שמוכרחים להיות "חיים-דתיים". לא יתכן שיהודי לא מתעניין כלל בקדוש-ברוך-הוא. לא יתכן שכאשר אומרים "ואהבת את ה' אלוקיך" אומרים זאת מהשפה ולחוץ בלבד. זו מציאות בלתי נסבלת! מוכרח להיות אחרת, ולכן עושים הכל על-מנת לשפר את המצב. כאשר אדם נמצא בסכנת חיים הוא מוכן לעשות הכל ובלבד שיחיה. גם האדם הכי פחות יצירתי ימצא דרך כלשהי להגן על חייו.
חייבים להיות "חיים דתיים", ולכן נחפש, נשקיע, נעמול ונעשה כל אשר ביכולתנו כדי למצוא אותם!