"היא מדינת ישראל"
רובם המוחלט של התלמידים בישיבות התיכוניות ובאולפנות בארץ, משתייכים לציבור הציוני-דתי. כלומר, אנחנו כולנו חניכים של ציבור, התומך במדינה מבחינה אידיאולוגית ורואה בה תהליך אלוקי.
בראיה היסטורית, הציונות הדתית היא תוצר-לוואי; היא לא יצרה את תהליך השיבה לארץ והקמת המדינה, אלא רק תפסה עליו "טרמפ" בדיעבד. אחרי שה"חופשים" (כיום: חילונים) עלו לארץ, יישבו אותה, והקימו את המדינה, באו הציונים הדתיים וטענו שכל זה הוא מהלך אלוקי, ולא רק שאיננו מתנגדים לו, אלא שאנחנו שייכים אליו.
הוגי הדעות של הציבור שלנו, ובראשם הרב קוק, ראו בהקמת מדינה יהודית את תחילת תהליך הגאולה. החזרה לארץ אחרי הגלות הארוכה, נתפסת בעינינו כנס גלוי, וברור לנו שאלוקים תומך בה בצורה נלהבת.
מדינה יהודית אמיתית, היא חזון גדול. בכמה מקומות בתורה ובנביאים מתוארת מדינה כזו, וזהו תיאור מרתק. מדינה יהודית מתנהלת ישירות על-ידי אלוקים, והמוסדות שלה כפופים ומתנהלים לפי התורה בלבד. זוהי מדינה שהמוסר בה הוא ערך עליון, שאין בה שחיתויות, פשע, הזנחה חברתית והפקרות. בחזון הנביאים, מדינת ישראל היא "אור לגויים"; היא הדוגמה המושלמת לחיים חברתיים מושלמים - בהדרכת התורה וחכמיה.
בינתיים, מדינת ישראל היא לא רק מדינה חילונית, אלא בין הגרועות שבהן. במדינה שלנו, בניגוד לארה"ב למשל, אפילו דיבור על אלוקים נתפס כ"כפיה דתית". קשה להיות יהודי דתי במדינה שלנו, ורק במקרה יום המנוחה השבועי יוצא בשבת. אין למדינת ישראל שום אינטרס בשמירה על הדת היהודית בכל תחום - מתקציבים למוסדות תורניים, דרך חוקי גיור למיניהם ועד לאכילת טריפות.
אלטרנטיבה
המצב היום הוא, שאף אחד לא מנהיג את מדינת ישראל. אנחנו ממשיכים להידרדר במסלול שנקבע כבר לפני עשרות שנים, וכולם רק חוזרים על התמיהה המטומטמת: "מה האלטרנטיבה?".
והנה, לפי כל הניתוחים והמסקנות, היתה צריכה להיות אלטרנטיבה. הציבור הציוני-דתי היה צריך להציג אלטרנטיבה חזקה וברורה, והיא: מדינה יהודית אמיתית.
החזון המתואר לעיל, שהוא מעיקרי האמונה של הציבור שלנו, היה צריך לקום בקול רעש גדול, ופשוט להמיס את כל הקלישאות ופירפורי הגסיסה שמסביב. אנחנו היחידים שיודעים מה אנחנו רוצים שיהיה פה. רק לנו יש לאן לשאוף ולאן להנהיג, ורק אצלנו אפשר למצוא תשובות אמיתיות. ובכל-זאת, שום דבר לא קורה. כלום.
הציבור שלנו פשוט מנומנם, ויש לכך שתי סיבות עיקריות: עצלנות ואידיאולוגיה. מצד אחד, אנחנו עצלנים; אין לנו כוח לקום, להילחם בכולם, לחשוב על פתרונות ולקחת את כל האחריות על עצמנו. את התכונה הגרועה הזו אי אפשר ואין סיבה להצדיק.
מצד שני, יש אצלנו אידיאולוגים - אנשים שרואים את הכל בעיניים אלוקיות, וטוענים ש"יהיה בסדר". זה ממש כמו שאחרים אומרים "סמוך על סמוך", רק בתחפושת דתית: זה "מהלך אלוקי", "חבלי משיח" ועוד כל מיני סיסמאות, שלכולן יש רק מסקנה אחת: התנערות מאחריות. אם אני טוען שכבר עכשיו הכל טוב, אני לא צריך לעשות שום דבר כדי לתקן.
וכך יוצא, שהערבוב הדביק הזה של תכונות גרועות עם השקפה מעוותת, מערפלים את המציאות, ומטשטשים את חומרת המצב. גם אם מישהו מגיע למסקנה ש"חייבים לעשות משהו" - מדובר על משהו קטן, מקומי, זניח לחלוטין - ביחס לדרישה הדחופה: לקחת את העניינים לידיים.
הרצל פרק ב'
בניגוד לאופי שלנו, בניגוד לחינוך ולהרגלים שלנו, אנחנו נדרשים ליטול יוזמה. בתחום הזה כל האחריות מוטלת עלינו, כי רק אנחנו יודעים שהדבר היחיד שיציל את מדינת ישראל, זה אם היא תהפוך למדינה יהודית.
אנחנו אחראים שמוסדות המדינה כאן יהיו יהודיים. פירושו של דבר, שצריך להתחיל להתעסק עם שאלות מעשיות מאוד: איך צריך להתנהג חייל יהודי (לא רק בשבת או בפינוי ישובים)? שוטר יהודי? איך מקימים שיטת ממשל יהודית? אילו חוקים צריכים להיות במדינה כמו שלנו, בנושאים כמו היחס למי שאינו שומר מצוות, היחס לערבים היושבים בארץ, קבלת תשלומים מאמריקה, הגינות במסחר, חוקי תשלום על נזקים ועוד.
בהרבה תחומים, חוקי המדינה בנויים על-גבי חוקי המנדט ששלט בארץ לפני קום המדינה. כל קשר בין חוקים אלה לדיני התורה - מקרי בהחלט. אנחנו אחראים לחנך את תושבי המדינה, באופן שנהיה באמת אור לגויים. אסור שימצאו במדינה יהודית שחיתויות מוסריות - החברה צריכה פשוט להוקיע אותן מתוכה. אנחנו צריכים להוות דוגמה לכל הגויים איך מתנהל מסחר הגון, איך נראים חיי משפחה וחיי קהילה אמיתיים, מהי חברה שתומכת בחלשים, ואיך מתיחסים לנכים ולנזקקים.
במדינה יהודית קיים שלטון אחר: שלטון של מלך. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך מגיעים לכך. גם בית-המשפט העליון צריך לעבור שינויים דרמטיים: הוא צריך להפוך לסנהדרין. האם זה אפשרי? איך עושים את זה? מהן הדרישות ומהם תפקידי הסנהדרין? גם לכך אנחנו אחראים.
ומעל לכל, מדינה יהודית סובבת סביב ציר מרכזי אחד: עבודת אלוקים בבית המקדש. אין מדינה יהודית אמיתית בלי מקדש, ויש הרבה מאוד שביכולתנו לעשות כבר עכשיו. המקדש הוא לא חזון אחרית הימים; אנחנו יכולים לפחות להתחיל בבנייתו ובחידוש העבודה בו. אנחנו יכולים ליצור מרכז חדש למדינת ישראל שיחליף את הבורסה בתל-אביב: בית המקדש בירושלים.
זה אולי מצער, אבל בכל התחומים האלה אין לנו על מי להישען. אף אחד לא יעשה את העבודה במקומנו, ואם אנחנו לא נתעורר לבעור ולרצות להקים כאן חזון חדש - אף אחד לא יעשה את זה, ואפשר כבר לשכוח מ"הפי אנד".