חברי הכנסת הרב חיים דרוקמן ויוסי שריד, ניהלו במליאה ויכוח נוקב על המשמעות הסמלית של עקידת יצחק (מן העיתונות של ראשית השבוע).
עוד לפני שהיה אפריל, עוד לפני שהיה אחד באפריל, כבר היו מתיחות. עקידת יצחק היא, ככל הנראה, מן המתיחות האלה, ולאו דוקא מן המוצלחות שביניהן. מתיחה אכזרית וסרת טעם.
אלו-קים קורא לאברהם ואברהם נענה. הוא צריך לקחת, עכשיו, את בנו האהוב, יצחק, ללכת אל ארץ המוריה, ושם לשחוט אותו. אברהם הולך שלושה ימים בדרך, וביום השלישי הוא מגיע למקום המיועד. הוא משאיר את שני נעריו והחמור מאחור, ואיתו אל ההר הוא לוקח, כמובן, את יצחק, את עצי העולה, את האש ואת המאכלת. אגב, את העצים הוא מעמיס על גב הנער. יצחק לא יודע מהחיים שלו, ושואל איפה השה. אברהם עושה את עצמו ומשיב, שאלו-קים יראה לו את השה. כאשר הם מגיעים, בונה אברהם את המזבח, קושר את יצחק, שם אותו על המזבח, העצים - מתחת.
האב לוקח את הסכין, ומתבונן לשחוט את הבן, אז, ברגע האחרון קורא אלו-קים לאברהם ואומר לו שיפסיק. נחה דעתו של אלו-קים כי מעכשיו הוא יודע שאברהם מתיירא מפניו. סוף טוב הכל טוב - האיל נאחז בסבך, אברהם הולך ולוקח אותו, ושוחט אותו במקום יצחק.
האב לוקח את הסכין, ומתבונן לשחוט את הבן, אז, ברגע האחרון קורא אלו-קים לאברהם ואומר לו שיפסיק. נחה דעתו של אלו-קים כי מעכשיו הוא יודע שאברהם מתיירא מפניו. סוף טוב הכל טוב - האיל נאחז בסבך, אברהם הולך ולוקח אותו, ושוחט אותו במקום יצחק.
=
אני אומר מתיחה, כי מלכתחילה העמיד אלו-קים מצלמה - קנדיד קמרה - על הר המוריה ומוניטור בשמים, והוא למעלה, עקב אחרי כל ניד עפעף וניע יד של אברהם, עד שממש ברגע האחרון אמר - קט, המתיחה הצליחה מעל למשוער. אברהם לא עשה בעיות, לא חקר ולא שאל שאלות מיותרות, התייחס לכל הענין ברצינות גמורה.
הצייתנות המוחלטת של אברהם אבינו מעוררת פלצות. הוא מצטווה לקחת את בנו, את יחידו, אשר אהב, ולהגיר את דמו ארצה. אף שאלה אין לו לשאול? אף לא תמיהה אחת? אין לו צורך בהסבר כלשהו? מה הפשר של העקידה הפתאומית הזאת, מה טעמה ומה התכלית שלה? הוא לא רוצה לדעת, להבין, סתם כך לקום ולשחוט ילד, לשחוט בן, בן יחיד? גם את ההשגחה העליונה מותר לשאול שאלות. מותר אפילו להתריס כלפי שמיים. דמויות מאד מקובלות ורצויות בהיסטוריה של ההקרבה היהודית הירשו לעצמן לתהות למה ומדוע, ואחר כך מסרו את נפשן על קידוש השם. לאברהם אין נטיה להסתבך עם מי שנותן את ההוראות.
תכונתו זו להימנע ככל האפשר, מהסתבכות מיוחדת, שיש איתה מידה של הסתכנות אישית בולטת מאד באישיותו של אברהם.
הצייתנות המוחלטת של אברהם אבינו מעוררת פלצות. הוא מצטווה לקחת את בנו, את יחידו, אשר אהב, ולהגיר את דמו ארצה. אף שאלה אין לו לשאול? אף לא תמיהה אחת? אין לו צורך בהסבר כלשהו? מה הפשר של העקידה הפתאומית הזאת, מה טעמה ומה התכלית שלה? הוא לא רוצה לדעת, להבין, סתם כך לקום ולשחוט ילד, לשחוט בן, בן יחיד? גם את ההשגחה העליונה מותר לשאול שאלות. מותר אפילו להתריס כלפי שמיים. דמויות מאד מקובלות ורצויות בהיסטוריה של ההקרבה היהודית הירשו לעצמן לתהות למה ומדוע, ואחר כך מסרו את נפשן על קידוש השם. לאברהם אין נטיה להסתבך עם מי שנותן את ההוראות.
תכונתו זו להימנע ככל האפשר, מהסתבכות מיוחדת, שיש איתה מידה של הסתכנות אישית בולטת מאד באישיותו של אברהם.
כאשר היה רעב כבד בארץ, ואברהם ירד מצרימה לגור שם, הוא נתקף חרדה לגורלו. שרה, אשתו, היתה אשה יפה, והוא פחד כי כאשר יראו אותה המצרים הם יהרגו אותו, ואותה הם יחיו. הוא הפציר בשרה, כי תציג את עצמה כאחותו, לא כאשתו, וכך יינצל. ואמנם כאשר הגיעו למצרים, חמדו אותה המצרים, ולקחו אותה לבית פרעה, ושם הייתה. בזכות שרה היפה היטיב פרעה עם אברהם ונתן לו בעבורה צאן ובקר וחמורים ועבדים ושפחות ואתונות וגמלים, בקיצור אברהם עשה במצרים חיים משוגעים על חשבונה של אשתו, שלא ידוע אם הסידור בבית פרעה מצא חן בעיניה אם לאו. לימים, התחילו פרעה ובני משפחתו סובלים מבעיות בריאות חמורות, ואז התברר להם, כי נענשו משמים מפני שהמלך לקח לו לאשה אשת איש. את שרה השיבו לבעלה, ושניהם וכל אשר להם שולחו ממצרים. לאברהם תמיד שיחק המזל, בסוף.
=
אצל אברהם אבינו היתה זו למעשה שיטה! גם כאשר נסע אחר כך לנגב וישב בגרר, הציג את שרה כאחותו, מאותם הטעמים שלעיל. מה הפלא, אם גם אבימלך מלך גרר, מיהר ולקח את שרה? ההבדל היחיד בין פרעה לאבימלך, שהשני לא "קרב אליה". מי שיש לו חולשה לרכילות גסה, יוכל לומר כי אברהם מתוך דאגה לעצמו היה מוכן לשמש סרסור לאשתו. במושגים של ימים אלו, אפשר אפילו לומר, שאברהם העניק, מתוך אנוכיות, את חסדיה של אשה עבריה, אשתו, לגויים, לערבים. לא זו בלבד שאיש כזה לא היה זוכה בזמננו להחשב אבי האומה, אלא שהאומה היתה מתקשה להכיר בו כבנה.
מתברר איפה שאברהם אבינו לא היה בדרך כלל, גיבור גדול כאשר היה מדובר בו עצמו, בגורלו, בחייו שלו. משנשקפה לו סכנה אמיתית או מדומה, הוא מיהר לנקוט בכל אמצעי הזהירות המתבקשים ולא בחל בשום אמצעי. אפילו המחשבה על אשתו היפה העושה את לילותיה על יצועי מלכים, לא הבחילה אותו במידה כזאת, עד שהיה מוכן לנסות ולהסתכן. יותר קל, כנראה להשליך את יהבך על ריבונו של עולם מאשר להשליך את נפשך שלך מנגד.
גבורתו של אברהם, שנסתלקה ממנו כליל בהתקרבו למצרים או לעיר גרר, עמדה לו דוקא כאשר נצטוה לשחוט את בנו. מותו האפשרי של אברהם גרם לו, תיכף ומיד, לאבד את עשתונותיו ואת מוסריותו. מותו הוודאי של בנו יצחק לא גרם לו, לאברהם, לאבד משהו מקור רוחו. בכל הדרך מבאר שבע להר המוריה, שלושה ימים תמימים, הוא לא שיבש אף אחת מן ההכנות המדוקדקות והקפדניות למעמד העקידה.
למה זה בעצם כל כך מפתיע? הרי האיש הזה, אברהם, כבר שלח קודם בן אחר שלו, את הילד ישמעאל יחד עם אמו לתעות במדבר, בלי אומר ודברים, בלי נקיפות מצפון, והם היו מתים מצמא אלמלא הציל אותם, גם אותם, אלו-קים שבשמים. גם מי שלא מסוגל לתפקד כאב לשני ילדים, מסוגל כנראה, להיות אבא של אומה שלמה.
גבורתו של אברהם, שנסתלקה ממנו כליל בהתקרבו למצרים או לעיר גרר, עמדה לו דוקא כאשר נצטוה לשחוט את בנו. מותו האפשרי של אברהם גרם לו, תיכף ומיד, לאבד את עשתונותיו ואת מוסריותו. מותו הוודאי של בנו יצחק לא גרם לו, לאברהם, לאבד משהו מקור רוחו. בכל הדרך מבאר שבע להר המוריה, שלושה ימים תמימים, הוא לא שיבש אף אחת מן ההכנות המדוקדקות והקפדניות למעמד העקידה.
למה זה בעצם כל כך מפתיע? הרי האיש הזה, אברהם, כבר שלח קודם בן אחר שלו, את הילד ישמעאל יחד עם אמו לתעות במדבר, בלי אומר ודברים, בלי נקיפות מצפון, והם היו מתים מצמא אלמלא הציל אותם, גם אותם, אלו-קים שבשמים. גם מי שלא מסוגל לתפקד כאב לשני ילדים, מסוגל כנראה, להיות אבא של אומה שלמה.
=
אם התנהג אברהם בפרשת העקידה כמו שפן, שפן ניסויים שאלו-קים מנסה אותו, בכל זאת אין אלו-קים יכול לפטור את עצמו מן האחריות לרשעות ולתפלות של המתיחה. תפלותה ורשעותה הן השניים:
= ראשית, אם ביקש אלו-קים לנסות את אברהם, מן הדין שניסויים כאלה לא ייערכו על אחרים, וודאי לא על ילדים. יעמוד כל אדם למבחנו ויסכן את צוארו שלו. כשם שיש דוגמאות היסטוריות, המלמדות, כי הורים היו מוכנים למות תחת ילדיהם, כך יש דוגמאות אחרות המוכיחות כי הורים היו מוכנים להתאכזר לילדיהם יותר מלעצמם. מסירותם של הורים לילדים, כמסירות שאין למעלה ממנה, איננה אכסיומה. ובמקרים רבים היא טעונה הוכחה.
= שנית, מוטב שניסויים חמורים כאלה יחייבו לתת חיים ולא לקחת אותם. גם בענין זה מלמדת ההיסטוריה האנושית, כי לעיתים קרובות יותר קשה לעשות מעשה טוב ומחייה, והרבה יותר קל לעשות מעשה רע וממית. במקום לשלוח את אברהם אל הר המוריה כדי לשחוט נפש, צריך היה לשלוח אותו אל מחוזות הרעב והמחלות והעבדות של זמנו כדי להציל נפשות. אברהם, שהיה איש עשיר, ואלו-קים בירך אותו בכל, יכול היה להתנסות כהוגן בהתנכרות לעצמו, לנוחיותו ולרכושו, עד שהיה נופל - בין המצורעים - אל הייאוש או מתעלה אל יראת שמים.
עקידת יצחק, אלמלא נקטעה בעוד מועד, לא היתה אלא רצח בדם קר, כי היא לא נועדה לצוות חיים. אברהם עמד לשאוב מיצחק את חייו, ולשפוך אותם לריק, כי לא ניתן היה לערותם מחדש.
= ראשית, אם ביקש אלו-קים לנסות את אברהם, מן הדין שניסויים כאלה לא ייערכו על אחרים, וודאי לא על ילדים. יעמוד כל אדם למבחנו ויסכן את צוארו שלו. כשם שיש דוגמאות היסטוריות, המלמדות, כי הורים היו מוכנים למות תחת ילדיהם, כך יש דוגמאות אחרות המוכיחות כי הורים היו מוכנים להתאכזר לילדיהם יותר מלעצמם. מסירותם של הורים לילדים, כמסירות שאין למעלה ממנה, איננה אכסיומה. ובמקרים רבים היא טעונה הוכחה.
= שנית, מוטב שניסויים חמורים כאלה יחייבו לתת חיים ולא לקחת אותם. גם בענין זה מלמדת ההיסטוריה האנושית, כי לעיתים קרובות יותר קשה לעשות מעשה טוב ומחייה, והרבה יותר קל לעשות מעשה רע וממית. במקום לשלוח את אברהם אל הר המוריה כדי לשחוט נפש, צריך היה לשלוח אותו אל מחוזות הרעב והמחלות והעבדות של זמנו כדי להציל נפשות. אברהם, שהיה איש עשיר, ואלו-קים בירך אותו בכל, יכול היה להתנסות כהוגן בהתנכרות לעצמו, לנוחיותו ולרכושו, עד שהיה נופל - בין המצורעים - אל הייאוש או מתעלה אל יראת שמים.
עקידת יצחק, אלמלא נקטעה בעוד מועד, לא היתה אלא רצח בדם קר, כי היא לא נועדה לצוות חיים. אברהם עמד לשאוב מיצחק את חייו, ולשפוך אותם לריק, כי לא ניתן היה לערותם מחדש.
לכן, עקידת יצחק אסור שתתרומם למדרגת סמל, למדרגת מופת.
אני יודע מי מעונין בה כסמל מחנך.כי מי שעקד את בנו, ולא שאל מה פשרה של העקידה הזאת, מה טעמה ומה התכלית שלה - הוא מעונין. מאז ימי אברהם אבינו ועד עצם היום הזה שולחים אבות רבים, יותר מידי אבות, את ילדיהם אל מותם הנואל. כאילו שמעו צו אלו-קי, וכאילו יש ערך במוות. שדות המלחמה ובתי הקברות מלאים אנשים צעירים, שהוריהם התיימרו לעמוד במקומו של אברהם, במעלות סמלים קדושים ומופתים טהורים, לפני ששלחו את ידם לקחת את המאכלת ולשחוט. כמה חיים היו נחסכים אלמלא הפכה עקידת יצחק סמל ההקרבה לדוגמה.
למרות כל הדברים האלה, אין לי כל כוונה להציע אי אמון באברהם, כדי להדיחו מתפקידו הטבעי וההיסטורי כאבי האומה. אדרבה: אני מסוגל, לפעמים, לרחוש מידה של חיבה לאב כזה גם בגלל פחדיו וחולשותיו, ואולי בעיקר בגללם. אני לא יכול ולא רוצה להתכחש לו כאב, אבל אני מסרב להכיר בו כסמל וכמופת, גם בתוקף אבהותי לשלושה ילדים.
למרות כל הדברים האלה, אין לי כל כוונה להציע אי אמון באברהם, כדי להדיחו מתפקידו הטבעי וההיסטורי כאבי האומה. אדרבה: אני מסוגל, לפעמים, לרחוש מידה של חיבה לאב כזה גם בגלל פחדיו וחולשותיו, ואולי בעיקר בגללם. אני לא יכול ולא רוצה להתכחש לו כאב, אבל אני מסרב להכיר בו כסמל וכמופת, גם בתוקף אבהותי לשלושה ילדים.
(במחשבה שניה / יוסי שריד)