טוב, הבטחתי לעצמי שאני לא אעשה את זה, לא אכתוב על זה, אשאר עם התובנות שלי לעצמי ומשפחתי, לא אוהבת חיכוכים. אוהבת להשקיע בחיבורים. לא מדברת על פוליטיקה, אפילו לא בתוך ביתי. אבל לפני כמה ימים קמתי עם כאבי שרירים. כאב שדורש ממני לשתף תובנות פשוטות. שלא קשורות כלל לפוליטיקה, להנהגה, לסגר. אז תבטיחו לי שאתם ממשיכים לקרוא באוזניים אחרות, שלא קשורות להנהגה, מפלגה או הפגנה.
אנחנו עצמאים-והאתגר הכלכלי והערפילי של ימים אלו הוא עצום, במימדים משבשים ביותר. בנוסף, אנחנו הורים לחמישה פלאיים. סטודנטית, בת שרות, תיכון, חטיבה ויסודי- ולא גרים בישוב. אנחנו סגורים לנו בעיר. ממש סגורים.
אין לי מושג מה יהיה, איך הם ישרדו את החודשים הבאים בקובייה שבחדר שלהם, ובקובייה שבמסך. חוששת לנפש ולשמחה שלהם, לחיות וליצירתיות שלהם. ואני, רגילה להסתער בהתרגשות על ימי שגרה מבורכים ועמוסים. על הקורסים שמתחילים, לפגוש שוב אנשים בכאבם ובחלומותיהם. והכל כל כך באוויר, וזה בהחלט מתסכל.
אני הראשונה ששלחתי את בני חזרה לבית הספר בסגר הקודם, הוא היה חייב שיגרה וחברים. אני שונאת את הסגר, אני ציפור של חופש, של טבע, שומעת את הקריאות של הקראוון הנייד שלנו שמתחנן שנתפנן איתו על גדות הירדן.
ויחד עם זאת, נדבקנו בקורונה, כמעט כולנו, דרך אחת הבנות שנדבקה מאחת הבנות בכיתה. נדבקנו כולנו והדבקנו אחרים, אחות שניה לפני לידה, ביתנו הסוכרתית והתחושה נוראית. ואני רוצה לכתוב קצת על התחושה. התחושה בגוף, ואז לחזור לתחושות האחרות. התחושה בגוף היא לא של שפעת. תחושה שמשהו תופס וחונק את השרירים. שרירי האגן, הסרעפת, הנשימה, הלב. יש רגעים מפחידים. ואנחנו עוד עברנו את זה קל. בבית. לא התאשפזנו.
ולידינו שכנה יקרה, בערב חג, נפטרה. בת 52, אישה שמחה ובריאה בגופה ובנפשה ששמרה והקפידה, אך נדבקה מבעלה שעובד בבית החולים בעוד היא מלמדת מזום בביתה. עד ראש השנה, עד שחלינו, לא הכרתי אישית חולי קורונה, זה היה משהו רחוק ממני, שקשור למאבק, לזכויות, למגפה מתוקשרת ומוגזמת עד שזה בבת אחת הגיעה קרוב עד אלינו.
אין לי מסר לממשלה או להנהגה, רק משאלה ובקשה במילה אחת. מילה שהיא תחושה עמוקה שנחקקה בי מהשבועות האחרונים. אחריות. מזמינה את כולנו לקחת אחריות על הדבקה. הנגיף ההזוי הזה עובר בקלות. מזמינה את כולנו לחפש דרכים נוספות לקרבה.
אני לא נגד הפגנות וזעקות, אני בעד הנהגה קשובה ומחוברת ועם זאת, כואב לי שאנחנו (כולל אותי עד לפני שלושה שבועות), לא מפרידים בין זעקה זו לבין אחריות אישית, חברתית להדבקה. והאמת, זה קטע לקלוט עד כמה אנחנו ערבים כולנו זה לזו.
יחד עם האחריות על ההדבקה, אנחנו ישבנו הבוקר עם הילדים, מתוך הבנה שהקורונה כאן, ומחכים לנו כמה חודשים אחרים. ובואו ניקח אחריות על השמחה, על ההתפתחות, על החיות, על השותפות, על החיוביות.
נגע- נקרא בזוהר סגירו, אור סגור. אז מתפללת שיפתח הסגר, משתוקקת לתנועה חופשית. ויחד עם זאת, לעצמי, רוצה לחוות גם את האור שסגור. לקחת אחריות, אישית משפחתית ומקצועית על חיבור מעמיק ומדויק יותר לאור שמתאפשר. לאור אישי, משפחתי ושליחותי/מקצועי בימים טרופים אלו שנקלענו אליהם.
בברכה ותפילה לאחריות, לדבקות באור, לצמיחה והתפתחות מפתיעה לכולנו, הרי ברור שעוד נספר מלא סיפורים על הימים האלה, והלוואי שטובים, מצחיקים, מאירים.
הכותבים: יהונתן ויסכה שומר - בעלי "כלים שלובים", מרכז להתפתחות אישית וזוגית.
מוזמנים להצטרף לקבוצת פייסבוק בשם "סגר של אהבה", שתלווה אתכם יחד בתקופה הקרובה. ולקבוצת ווצאפ בשם "עונג שבת זוגי". לקבלת קישור הצטרפות לקבוצת הוואצאפ, שלחו בקשה לכתובת המייל: orpnimi1@gmail.com.