כולנו מבודדים ממשהו - תובנות מבהלת הקורונה

"שמתי לב, שבהלת הקורונה והעיסוק בה, גורמים לי דווקא לסוג של השקטה. אם החברה והעולם כולו נמצאים בסוג של האטה כפויה, אז גם לי מותר". מוריה דליקטר עם תובנות אישיות מהמצב הנוכחי

חדשות כיפה מוריה דליקטר 01/04/20 15:57 ז בניסן התשפ

כולנו מבודדים ממשהו - תובנות מבהלת הקורונה
צילום: shutterstock

שמתי לב שבהלת הקורונה והעיסוק בכך גורמים לי דווקא לסוג של השקטה, האטה. החברה והעולם כולו נמצאים בסוג של האטה כפויה אז גם לי מותר. ישנה לגיטימציה לאנשים המעוכבים, המאחרים, המבודדים. העולם כולו עוצר מלכת ולא רק לדקה דומיה אלא לתקופה בלתי מוגבלת. אין ודאות, אין הגבלה של זמן, 

"יום האדם המעוכב" - המציאות הכפויה, שלא נאמר משונה, הגיעה מנגיף זעיר המשתק את העולם כולו, הבא לרמוז לנו להאט את פעמינו, לעצור, לנשום ולשאול את עצמנו מה המהות של חיינו, האם שמנו את הפוקוס על מה שחשוב באמת?

לאן אנחנו נוהרים בעצם? לדרוש חיפוש! לדרוש מהות! לדרוש חיבור לרובד העמוק של חיינו, לדרוש להיגאל ולגאול את עצמנו ואת העולם כולו, לדרוש קרבת אלוקים. נגיף זעיר בגודל מיקרוסקופי המשבש את הסדר העולמי, מלמד אותנו סדרת שיעורים חשובה לחיים, על ערכה של חירות, גדלות הבורא מול קטנות האדם, צימאון וחיבור לאנרגיית חיים טבעית, נובעת ופשוטה. 

בינינו, כולנו מבודדים ממשהו, ממישהו, ממגע אוהב.

מבודדים מכמיהה לתכלית, לוודאות מעל לנבכי הזמן, מעל לחומר ולרדיפה אחר ממון , עושר והצלחה מסחררת. הספקנו כמעט לשכוח ערכה של אינטימיות, מגע אנוש וקרבה בין רעים. האם הקדשנו זמן לעצמנו, ליקרים לנו, או שמא הפכנו להיות "בובות על חוטים" של תכתיבי החברה, הזמן, צו האופנה, הלך הרוח מונעים מכוח האינרציה, בתפעול רובוטי חסר חיבור עצמי. האם אנו נאמנים לעצמנו, למהות האמיתית שלנו או לציפיות החברה מאיתנו? איזה דור אנו מגדלים כאן? דור רוצה תשובה עכשיו, דור רוצה הכל עכשיו.

נכון, ישנה כמיהה לבהירות ,לוודאות, לאמת פשוטה, אך בהירות נוצרת לאחר שעברתי תהליך של השקטה, האטה, התכנסות פנימה, בידוד על מנת שאוכל לצאת אל העולם בריא יותר, מחוזק יותר, בעל חוסן פנימי אל מול תכתיבי החברה.

עולם נטול הצורך ברדיפה אחר פרסום וצבירת לייקים, כבוד מדומה וניקור עיניים. עולם נטול הצורך התמידי להציג את כל חוויותיי, הצלחותיי לעיני כל. עולם נטול הצורך להוכיח דבר לאף אחד, גם לא לעצמי. פשוט להיות נוכח בעצם ההוויה, בעצם החוויה. בואו נחזיר לעצמנו את עצמנו, את הכמיהה למקום, לתחושת שייכות, לאהבת אמת פשוטה.

נגיף זעיר, ריפוי גדול!

ריפוי החברה מתחלואיה, ריפוי האדם מתחלואי החברה, ריפוי האדם מתחלואי עצמו, ריפוי העולם מתחלואיו. אז נחכה לך שתקבל פנינו, רחם עלינו אבא, הושיענו.