למשרדי נכנסה ריקי, אישה צעירה, יפה ומטופחת.
היא התיישבה, ולאחר שענתה על מספר שאלות טכניות, היא פרצה בבכי קורע לב.
הוגש לה כוס מים וחיכיתי דקות ארוכות עד שהיא יכלה לספר לי את סיפורה. היא ובעלה שייכים לאותו מגזר. שניהם ממשפחות מוכרות וחשובות. "מיוחסות".
כבר בפגישה השנייה היא הרגישה שמשהו לא בסדר, אבל לא ידעה לשים את האצבע על הנקודה. משהו בו היה מוזר. הוא לא דיבר על עצמו בכלל, הוא לא הסתכל עליה, הסתכל לצדדים, ולא הישיר מבט. היא ייחסה את הדבר לצניעות שהייתה בו מהיותו בחור ישיבה, שמעולם לא התרועע עם בנות שאינן מהמשפחה הקרובה. חשבה שזו אולי תכונה נעלה, והחליטה שאם תתחתן איתו הוא בוודאי יביט בה בערגה.
כשדיברה על כך עם חברות, זה דווקא מצא חן בעיניהן "הוא כזה צנוע..."
בפגישה השנייה והשלישית, הדברים לא השתנו. הוא לחץ מיד "לסגור וורט". היא אמרה שדרוש לה זמן.
כך נפגשו עוד כמה פעמים לפגישות קצרות, כדי שלא יתבטל זמן לימוד תורה חלילה. כשהוריה שאלו מה קורה, היא ענתה שהיא מהססת. משהו לא נראה לה. אבל גם אז היא לא ידעה להגדיר את הדברים.
בסופו של דבר, לאחר כ10 פגישות, היא אשרה להוריה "לסגור וורט". וכך הם התארסו והוכרזו כ"חתן וכלה". תקופת האירוסין הייתה התקופה הגרועה בחייה.
ה"חתן" הודיע לה שקיבל הדרכה לפגוש אותה מעט ככל האפשר. הפוך ממה שהיא רצתה. היא ראתה אותו רק מרחוק, כאשר הוא נמנע מלענות לטלפונים, ודיבר רק על דברים הכרחיים.
לילותיה ייסרו אותה. בוקר אחד לאחר לילה ללא שינה, היא החליטה לומר להוריה לבטל את השידוך. היא שיתפה אותם. סיפרה להם על התנהגותו המוזרה של ה"חתן", ועל חששותיה. הוריה ניסו להרגיע אותה בטענה שכך מתנהגות כל הכלות. "זה טבעי" אמרו לה. "לכל הכלות יש שיגעונות, וזה בטח בגלל הגלולות שאת לוקחת לסידור המחזור החודשי לפני החתונה".
היא הרגישה שהיא לבד.
עשרה ימים לפני החתונה, היא פנתה להוריה נחושה, ואמרה שהיא רוצה לבטל. אני לא יכולה ככה יותר היא אמרה. אם עכשיו הוא לא מוכן לדבר איתי, מה יהיה לאחר החתונה??!
הוריה לא הסכימו בשום אופן אפילו לשמוע. "כבר הזמנו את כולם, שילמנו מקדמה לאולם, ומה יעשו הוריו, המשפחה ובכלל, אין בושה גדולה מזו. תפסיקי , תתבגרי, ותתחתני. "עד החתונה זה יעבור".
וכך היא התחתנה.
את עלילות ליל הכלולות, היא אינה רוצה לזכור. היא רק זוכרת את עצמה הולכת לישון לבדה ממררת בבכי.
ימים ספורים לאחר החתונה, לאחר שדפוסי התנהגותו רק החמירו, היא גילתה שהוא נוטל תרופות ללא ידיעתה. מברור מהיר באינטרנט, היא הבינה שמדובר בתרופות פסיכיאטריות.
כאן החלה מסכת הייסורים של הניסיון להשתחרר מכבלי הנישואין. הורי החתן סירבו לשתף פעולה. סוף סוף הצליחו ל"סדר " את הבן הבעייתי, וכבר להתגרש?! זה כתם בל ימחה על המשפחה כולה.
הוריו הפגישו בינה לבין הפסיכיאטר המטפל בתקווה שזו תיעתר ותירתם למאמץ לשיקום הבן פגוע הנפש.
ריקי הבינה שהיא נפלה בפח שטמנו לה. לא מתוך כוונת זדון חלילה, אלא טובת בנם עמדה לנגד הוריו, כאשר טובתה היא בטלה לעומתו.
ריקי עזבה את הבית ופנתה לעזרתה המקצועית של "יד לאישה".
לא אחת הגיעו אלינו מקרים דומים. נשים צעירות בעיקר מהמגזר הדתי והחרדי, מרגישות שמשהו לא בסדר. פעמים רבות מדובר באובססיביות יתר לגבי הקשר הזוגי. הבחור מרעיף אהבה, מרעיף מתנות, מתפוצץ מדאגה, עד כדי כך שמתקשר כל שעה עגולה לשאול את אהובת ליבו הכלה המיועדת היכן היא ומה מעשיה.
אישה נוספת בשם ורד, סיפרה לי שהחתן בא לבקר אותה בביתה כחודש לפני החתונה ונכנס לחדרה. על המדף עמדו בשורה בקבוקי בשמים יקרים ויוקרתיים. הבחור הסתכל על כל הבשמים ואמר לה: "אני דורש ממך לזרוק את כל הבשמים.". לשאלה מדוע ענה לה זה שכל הבחורים שנפגשה איתם לפניו הריחו את הבשמים האלה על גופה, והוא אינו יכול לשאת את המחשבה שיש בשמים שהריחו גברים אחרים מגופה של אשתו המיועדת. בתמימותה, ורד זרקה את כל הבשמים. היא ראתה זאת כמחווה של אהבה. אולם למרבה הצער רק בדיעבד היא הבינה שהיו אלה ניצני האובססיביות שגרמו לה להתגרש ממנו לאחר שנולדו להם שני ילדים.
אלה שני סיפורים מני רבים.
פנייתי היא להורים לבנות שעומדות להתחתן: אנא, שמעו בקול בנותיכן, הקשיבו להן. סמכו עליהן ועל האינטואיציה שלהן. לפעמים תחושת בטן אומרת יותר מכל חוות דעת פסיכולוגית.
עדיף לשבור אירוסין ולהסתכן בבושה, או בתשלום קנס לאולם, מאשר ללוות את בתכם לבית הדין הרבני, להוציא דמים רבים (תרתי משמע) על עורכי דין, וללוות אותה בדרך הייסורים של הליך גירושין.
הכותבת היא עו''ד וטוענת רבנית, מנהלת עמותת יד לאישה, המסייעת לנשים מסורבות גט ועגונות www.yadlaisha.org.il