מתישהו בעבר, בערך באותו זמן בו עזבה חנה קהת, המנהיגה המייסדת של קולך בקול תרועה רמה את הנהגת התנועה (2004) הורדה המילה "פמיניזם" מהפרסומים הרשמיים של התנועה והועדף השימוש בכותרות כדוגמת "ברית נשים דתיות". אלא שלאחר כמה שנים (2008) בשקט בשקט חזרה חנה קהת ל"בייבי" שלה. תחילה רק כחברת הוועד המנהל ולבסוף (בסוף שנת 2010 ) חזרה לנהל את התנועה.
יחד עם חנה חזר הפמינזם ובגדול. כבר בכנס הקודם ועוד יותר בכנס הנוכחי המילה פמיניזם כיכבה בפרסומים ואכן נדמה שבקהל המגיעות לכנס נכחו מגוון "רחב" של נשים החל מאלו שלא מפחדות לקרוא לעצמן פמיניסטיות ואפילו עד לאלו שלא חוששות שמישהו יצביע עליהן או יכנה אותן מאחורי גבן בתואר הטעון כל כך. או בקיצור בנות המרחב הגאוגרפי המשתרע בירושלים בין קטמון לבקעה ובנותיה התרבותיות והרוחניות.
אז מי לא בא?
החל מלמטה - הקהל הרחב. בתור לקופות נשמעה אשה צעירה אומרת: איזה יופי. אני מכירה כל כך הרבה פרצופים. דווקא על כך קוננה יפה רוזנבלום חברת הועד בעבר, אשר קבלה בפתיחת הכנס את תעודת "יקירת קולך" "אני רוצה לדבר על כשלונות" אמרה יפה. מהפכה לא מחוללים רק מלמעלה. אנחנו יותר מידי נדחקות לתוך עצמנו. הפננו עורף לחלקים גדולים. לפריפריה . ליהדות המזרחית.
ב2003, סיפרה יפה, עמלתי יחד עם עוד חברות בקולך על הקמת סניפים של קולך בכל רחבי הארץ. ואכן מי שנכח בכנסי קולך שהתקיימו בתקופה זו יכול היה לפגוש קהל מגוון של נשים מכל רחבי הציבור. אולם עם הזמן ושיקולים כלכליים אילצו את התנועה לוותר על התמיכה בסניפים אלו וכך חזרנו אל נקודת המוצא.
מן הצד השני - ההנהגה. דומה שבעבר הנוכחות הגברית הרבנית היתה גדולה יותר. אפילו רק בקרב המרצים נתמעטו דמויות רבניות בולטות שהזדהו בעבר עם חלק מערכי התנועה.
או כפי שניסחה זאת רחל קרן, יו"רית עבר של התנועה. בשאלה שהפנתה מהקהל לרב אוהד טהרלב, חבר הנהלת רבני "בית הלל" במושב שעסק בטבילת גיורות. "אני חברת בית הלל" אמרה רחל. "איפה כל רבני בית הלל"? מדוע לא היה חשוב להם להיות נוכחים כאן? ואם כבר נגענו בנושא הגברים נדמה לי אם כי איני מתחייבת על כך, שגם נוכחותם הצטמצמה השנה. רוב הגברים שראיתי היו מרצים בכנס, בני זוג של מרצות בכנס והוריהן.
הכנס החל בצורה די פושרת. ברכות הפתיחה ומושב הפתיחה לא עוררו די הצורך לחשיבה או אפילו לשאר רוח הראויים לפתיחת כנס. חברת הכנסת עליזה לביא שהוזמנה למושב זה חשבה כנראה כי היא נוכחת בחוג בית לפני בחירות. אחרת קשה להסביר את דאגתה לפמפם כמעט בכל משפט שלישי כמה דווקא יאיר לפיד ומפלגתו מועילים לנושא הנשי וזאת בניגוד לחברי הבית היהודי שלא ממש טורחים בנושאים שמקודמים על ידה. דווקא הרצאתה של רונית עיר שי במליאה שנערכה לאחר הפסקת הצהרים שעסקה בנושא "מה מעכב את התקדמות הפמיניזם הדתי?" הכילה את הנחישות ואפילו את החזון שכל כך חסר בפתיחה.
בתחילת דבריה סקרה עיר שי את שלושת הארגומנטים המעכבים לטענתה את התקדמות הפמיניזם ודחתה אותם אחד לאחד. החל מתקיפתה את מאמרו של הרב ארי שבט בגליון צוהר הטוען כי הפמיניזם אורתודוכסי הינו אגואיזם דתי אשר לא מוכן לעקוד את האגו על מזבח הערכים הנדרשים בדורנו. הפמיניסטיות בוחרות בהפקרת תפקידן האמהי "לתת תמיכה לילדים ולשכנים".
נהפוך הוא, טוענת עיר שי, האגואיזם כאן הוא דווקא זה הגברי, המשתמש באישה לצרכיו - ללמוד תורה ולהתפלל בעוד שהיא צריכה להיות "פרופסורית לתפור כפתורים לילדים", כדברי הרב אבינר. הטיעון השני הוא טיעון המדרון החלקלק בו משתמשים רבים מהששים לאסור על הנשים מעשים שאפשר להתירם הלכתית בטענה ש"אם נתיר לה את זה, מחר היא תרצה לעשות דברים יותר בעייתיים עד לעקירת התורה".
"עושה רושם שלא החשש להידרדרות בשמירת ההלכה הוא החשש האמיתי“, אומרת עיר שי, ”אלא החשש להדמות לרפורמים. וחשש זה מרחיק את רצון ללכת לקראת נשים. אם הפרקטיקה נכונה טוענת עיר שי אין למעשה חשש מעבירה על האסור אלא "כי כך עושים הרפורמים".
מהי פדלחושית
המושב עצמו לא עזר כלל להבהיר לחלק האחרון של הקהל מהי פדלחושית. ולכן נפתח בבירור קצר. פדלחו"ש הם ראשי התיבות של פמיניסטית דתיה ללא חוש הומור. קבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית *דתיה* - וגם לי אין חוש הומור" מונה יותר מ4,000- חברים.
בנאום יפיפה הסבירה שלומית נעים נאור, מדוע פמיניזם דתי לא מצחיק אותה. ואילו שרון מייבסקי עלתה לבמה לבושה כמין רבנית קוק ובפרודיה על סרטון של רבנית אסתר המגלה את רזי הגיהנום למכסות את ראשן בפאה נוכרית במקום בכיסוי ראש צנוע, נזפה בנשים שאינן מתעטפות בטלית. לקח לי קצת זמן לעבור ממצב של תזוזה חסרת נחת בכסאי מחמת המבוכה ועד שעשיתי את הסוויץ' בראש והבנתי שלא מדובר בעוד מושב אלא בחלק האמנותי של הכנס. משהו שקצת הזכיר לי אישית את תופעת "מופע הקולנוע של רוקי" במובן של התחפושות והרמיזות והבדיחות הפנימיות ומחיאות הכפיים הסוערות בכל פעם שהוזכר שם של אחד/ת מחבר/ות הקבוצה. חלק מדברי הדוברים תוכלו למצוא ביוטיוב תחת החיפוש "כנס קולך" אני ממליצה על דבריו של הגבר שבחבורה, יונתן הווארד, אשר הצליח להצחיק אותי למרות שאין לי פייסבוק.
תופעה נוספת שמשכה את עיני כבר בתכנית הכנס שפורסמה בתקשורת היתה ריבוי המושבים העוסקים במיניות בצורה גלויה ומפורשת. כך למשל במושב "נשים דתיות ומיניות" הסבירה מיכל פרינס "למה אנחנו לא נהנות" המטפלת המינית טלי רוזנבאום טענה כי השוויונית לא בהכרח תורמת למיניות או כפי שהיא ניסחה זאת Respect me as a woman But Pull me by my hair (כבד אותי כאשה אבל קח אותי בשערי) ואילו ד"ר ג'ני רוזנפלד, כותבת המדריך להעמקת הקשר האינטימי של הזוג הדתי - עת לאהוב, הזכירה בדבריה מילים אשר אני כדוסית סמי פוריטנית מעדיפה להמנע מלכתוב בצורה מפורשת באתר המיועד לכל המשפחה.
מליאת הסיום עסקה בהטמעת חשיבה מגדרית בתהליכי דת ומדינה. תת אלוף רחל טבת ויזל, יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, דיברה על נשים בצבא. טו"ר רבקה לוביץ' כהרגלה קצרה תשואות כשהעלתה את נושא הממזרות והציעה לבטל את הממזרות על ידי הקביעה כי אין יותר כיום "קהל ה'" וזאת בשל הריבוי הטבעי של הממזרים הבלתי ידועים בעם ישראל וכולנו ממזרים או ספק ממזרים. והיחידים שיישארו יהודים כשרים הם גרים שיתגיירו. אך בשל העובדה שגרים מותרים בממזרים לא תהיה להם בעיית חיתון.
הרב דב ליפמן שלחלק מהקהל נראה בתחילה בלבושו החרדי כפקיד בית הדין שהובא על מנת להתווכח עם הגברת לוביץ', קיבל את אמפטיית הקהל כשסיפר על רגשותיו לנוכח אפליית הנשים בעירו בית שמש והסביר מדוע רק במפלגה מטעמה הוא מכהן כחבר כנסת (יש עתיד) מצא מענה לנסיונותיו לשינוי (כבר אמרנו היום יאיר לפיד?) יש חרדיות מתונה אמר הרב ליפמן וצריך לתמוך בה. ככלל אפשר לומר שלמרות כמה טענות קשות שהועלו בכנס נסתיימה המליאה האחרונה באמירות אופטימיות ובציפייה לשינוי העומד להגיע. האם הציפיות נכונות? האם נשות קולך באמת עומדות להגשים את מאווייהן הפמיניסטיים? או שמא הן "חיות בסרט" והמציאות הולכת דווקא אל הקיצוניות השניה?