בעיית הרע, או "שאלת הרע בעולם", היא כנראה השאלה הקדומה והטעונה ביותר כלפי האמונה באלוהים. תמציתה של שאלה זו היא, אם אלוהים הוא טוב ומטיב וכל-יכול, מדוע קיימים רוע וסבל בעולם? מדוע יש מציאות של צדיק ורע לו?
הפילוסוף ג'ון מקי ניסח שאלה זו כטיעון שנועד להפריך את קיומו של האל התאיסטי. לדבריו, שלוש ההנחות הבאות אינן יכולות להתקיים בו זמנית:
1. האל טוב ומטיב.
2. האל כל-יכול.
3. יש רע בעולם.
לפי מקי, לא ייתכן שכל שלושת הטענות האלה נכונות, משום שאם האל הוא טוב ומטיב – הוא לא ירצה שיהיה רע בעולם; אם האל הוא כל-יכול - הוא יכול לעשות שלא יהיה רע בעולם; ולכן, אם הנחות 1 ו-2 נכונות, לא אמור להיות רע בעולם. המאמין חייב לכאורה לוותר לפחות על אחת משלוש ההנחות הללו, ולטעון שהאל אינו טוב ומטיב, או שאינו כל-יכול, או שאין רע בעולם. ומכיוון שנראה שעל ההנחה השלישית אין מחלוקת, ויש רע בעולם, בהכרח צריך לוותר על אחת משתי התכונות המיוחסות לאל התאיסטי - הטוב או היכולת. לפי זה, או שהאל יכול למנוע את הרע אבל אינו רוצה (ואז הוא רע), או שהוא רוצה אבל לא יכול (ואז הוא חלש), או שהוא לא רוצה ולא יכול - ותיאורים כאלה אינם תואמים כלל את הגדרתו של האל התאיסטי.
טיעונו של מקי הופרך על ידי פילוסופים אחרים, בעיקר נלסון פייק ואלווין פלנטינגה. הללו ערערו על ההנחה שלו לפיה אל טוב ומטיב לא ירצה שיהיה רע בעולם. גם אל טוב ומטיב וכל-יכול עשוי לאפשר את קיומו של הרוע - אם יש לקיומו סיבה מוצדקת. ייתכן מבחינה לוגית שלאל יש סיבה מוצדקת לאפשר את קיום הרע בעולם, גם אם איננו יודעים מה היא, ולכן אין סתירה בין שלוש ההנחות של התאיזם.
אם כן, בעיית הרע אינה מפריכה לוגית את קיום האל. אולם עדיין היא נשארת בגדר שאלה: מה יכולה להיות אותה הסיבה המוצדקת שבגללה מאפשר האל לרע להתקיים בעולם?
ישנן תשובות שונות לשאלה זו, אולם לפניהן חשוב להציג את הגישה הנקראת תאיזם סקפטי (skeptical theism). גישה זו מטילה ספק ביכולתנו להבין את דרכיו של האל ולחוות עליהן דעה. טיעונה המרכזי הוא שגם אם איננו מצליחים לראות שום הצדקה לקיומו של הרע בעולם - אין זה אומר שלא קיימת הצדקה כזו. אנו נמצאים בנקודת מבט כה מוגבלת ומצומצמת, שאין לנו אפשרות לחוות דעה לגבי מניעיו של האל והצדקתם.
תארו לכם שילד צופה במשחק שחמט בין שני רבי-אומנים עולמיים. אחד השחקנים מבצע מהלך שנראה לילד בלתי הגיוני בעליל. ככל שהוא מהפך במחשבתו, הוא אינו מצליח למצוא שום הצדקה למהלך הזה. האם יכול הילד לטעון שהמהלך אכן חסר הצדקה? התשובה היא שלילית - הילד אינו נמצא בעמדה המאפשרת לו לטעון זאת. לילד יש בסך הכל הבנה בסיסית של חוקי השחמט, בעוד רב-האומן צופה עשרות מהלכים קדימה. צודק הילד בכך שהוא עצמו אינו רואה שום הצדקה למהלך, אולם הוא טועה בטענתו שאם הוא לא רואה הצדקה – אזי באמת לא קיימת הצדקה. תיתכן הצדקה כזו שהוא אינו מעלה כלל בדעתו, וחוסר יכולתו לחשוב עליה נובע ממגבלתו שלו, לא מזו של אומן השחמט.
דוגמא נוספת: אדם מציץ דרך חור בקיר לתוך מחסן גדול, חשוך ומלא ברהיטים. כאשר הוא נשאל אם יש נמלים במחסן, הוא משיב שאינו רואה שום נמלה. האם ניתן להסיק מכך שאכן אין נמלים במחסן? גם כאן התשובה שלילית - מנקודת מבטו המוגבלת של האיש, אין לו שום אפשרות לקבוע זאת. בהחלט יתכן שישנן נמלים במחסן, שאין הוא מסוגל לראות ממקומו הנוכחי.
יחס דומה קיים בין נקודת המבט האנושית לבין זו של אלוהים. יכול אדם לומר בכנות שאינו מוצא שום הצדקה אפשרית לקיום הרע בעולם, אולם אין אפשרות לקפוץ מכך למסקנה שאכן לא קיימת הצדקה כזו. האדם הוא קטן ונקודת מבטו מוגבלת מאוד ביחס לאלוקים, ויתכן שלאל יש הצדקות שונות שהאדם אינו מתחיל להעלות בדעתו.
הפילוסוף ויליאם אלסטון ציין שש מגבלות של ההכרה האנושית כאשר היא מנסה לעסוק בשאלות כאלה:
1. מחסור בנתונים רלוונטיים.
2. מורכבות גדולה מעבר ליכולתנו לטפל בה.
3. קושי לקבוע מהו אפשרי ומהו נחוץ מבחינה מטאפיזית.
4. בורות לגבי הטווח המלא של האפשרויות.
5. בורות לגבי הטווח המלא של הערכים.
6. מגבלות של יכולתנו לבצע שיפוט ערכי שקול היטב.
במילים אחרות, אנחנו פשוט לא בעמדה שמאפשרת לנו לשפוט את אלוהים. אם ילד קטן אינו מסוגל להבין את מחשבותיהם ומניעיהם של הוריו, קל וחומר שאין לנו כל אפשרות להבין את דרכי האל, "כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נה, ט). זהו למעשה גם מענהו של ה' לאיוב כאשר הוא מתגלה אליו לבסוף: במקום להשיב על שאלותיו הוא ממחיש לו באמצעות הצגת גדולתו עד כמה מגוחכת יומרתו של איוב להבין את דרכי האל ולשפוט אותו.
המאמר המלא מופיע באתר לדעת להאמין.