בליל פתיחת שבוע הספר תשע"ט התקיים בירושלים ערב לכבוד פרסום הכרך הראשון בסדרת "הלכות נשים", שיצא לאור בשיתוף הארגון המקביל של "קולך" בארה"ב ג'ופה (JOFA) והוצאת מגיד-קורן. הקובץ נערך בידי רחל ברקוביץ', וכולל שלושה חלקים: היחידה הראשונה המקיפה מביניהם היא בנושא נשים ואמירת קדיש ונכתבה בידי ברקוביץ'; נושאו של החלק השני הוא נשים בברכת הגומל ונכתב בידי ג'ני רוזנפלד; והחלק השלישי, נשים ומגילה, הוכן בידי שרה טילינגר וולקנפלד מארה"ב. מתכונת הספר היא קיום דיון טקסטואלי במקורות הנוגעים לנושאים הנדונים. הספר כתוב אנגלית והמקורות בגוף החיבור מופיעים בעברית לצד תרגום אנגלי. אף בהערות השוליים מצוטטים לפרקים מקורות, מהם ארוכים, אולם אלה אינם זוכים לרוב לתרגום. בערב לכבוד הופעת הספר נשאו דברים מלבד העורכת גם ג'ני רוזנפלד ומלכה פיוטרקובסקי.
על פניו נראה לכאורה כי לפנינו בשׂורה והגשמת משאת נפש של פרסום דברי הלכה בידי נשים, אולם לעיתים, כבמקרה הנוכחי, מוחמצת השעה. כך המצב שבו התפרסם "הלכות נשים" מעיב שכן אפשר להפנות לבעייתיות הכרוכה בו: הימצאות עובדות בלתי נכונות, דיונים שאינם נכונים מבחינה תוכנית והבאת מקורות בצורה בלתי מדויקת. כמו כן מקורות שונים נלקחו מכלי שני ולא נבדקו במקורם הראשוני, ויש לתהות כיצד התאפשר הפרסום בצורתו זו.
החומר על נשים וקדיש התפרסם למעשה בשלהי שנת 2011 כחוברת שיצאה לאור מטעם ג'ופה. עם פרסומה עמדתי על הבעייתיות הנוגעת לחומר וכתבתי סקירה עליו. החומר ראה אור בשנת 2014 בגרסה עברית כמאמר. והנה, בחינת הנוסח שראה אור לאחרונה חושפת שהיא זהה ברובה המכריע למהדורת הראשונה, ואפשר להצביע על שינויים מועטים ביותר שהוכנסו. אלה כוללים בין היתר הוספת שנות פטירתם של הרב עובדיה יוסף ושל הרב וואהרמאן; ביטול הנספח השלישי המביא את דברי הרב לאם בנושא ושילוב חומר זה בקצרה בהערת שוליים; ותיקון נוסח תשובת הרב בלייער. עניין רלוונטי נוסף הוא שהחומר כמעט ולא התעדכן מהוצאתו הראשונה, למרות שהתפרסמו מאז כתבים נוספים בנושא.
ברקוביץ' שמה דגש על הדעות המתירות אמירת קדיש בידי נשים, אולם מאזכרת מקורות אוסרים מועטים באופן שהדיון איננו שקול. גם אם קיימת אפשרות הלכתית לאישה לומר קדיש בעזרת הנשים, צריך לפרוס בשווה את מכלול המקורות. המחברת אינה נמנעת מהעברת שבט ביקורתה על רבנים דגולים. כך בין היתר היא מאריכה את הדיבור בגנות שיטת הרב עוזיאל, האוסר אמירת קדיש בידי נשים, ומטעימה שלא הביא מקורות לאישוש שיטתו. אולם עיון בתשובתו חושף שהשואל עצמו הביא שורת מקורות באופן שלא היה צורך שהרב עוזיאל יאזכרם, וחוסר עמידה על עניין זה הוביל לביקורת בלתי ראויה כלפיו.
נקודה עקרונית בנושא נשים ואמירת קדיש קשורה למיקום אמירת הקדיש בידי הבת בהתאם למקורות. יש בידינו שתי עדויות מפורשות בדבר אמירת קדיש בידי בנות ונשים בלא הימצאות מחיצה. מקור אחד הוא "תשובה מאהבה" לרב אלעזר פלקלס, ובו נאמר כי בפראג נהגו זקנים וזקנות, עיוורים ופיסחים לשבת בחצר בית הכנסת בשחרית עד הצהרים ולומר מדי יום את כל ספר תהלים, ומי שלא הניח אחריו בנים אלא בנות קטנות בנות חמש ושש שנים, היו הן אומרות שם קדיש. המקור השני הוא "אגרות משה" לרב משה פיינשטיין, שבו מצוין כי בכל הדורות נהגו שלעיתים הייתה נכנסת אישה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה או אבלה לומר קדיש. ברקוביץ' מניחה במקרים אחדים שהמקורות המוקדמים ומקורות נוספים המתירים לבת או לאישה לומר קדיש בבית הכנסת, מתייחסים לכך שהן נכנסו לעזרת הגברים, וזאת בשעה שהדבר איננו מוזכר כלל או אינו מחויב לפי העניין. כך היא מבארת בין היתר את המקורות הקלאסיים ב"חות יאיר" וב"שבות יעקב". וזו נקודת תורפה של ממש בחומר.
כמו כן נצביע על דוגמאות אחדות של מידע שנמסר בצורה בלתי נכונה מתוך המכלול הקיים. כך המחברת מאפיינת את "ספר החיים" כ"ספר מנהגים לנשים", למרות שאין הדבר כן אלא זהו ספר הנמנה עם הסוגה של ספרי חולים ומתים. כן מזהה היא בטעות את מהר"ם מינץ כמהר"י מינץ.
ניכרות בעיות טכניות רבות בחומר, בראש וראשונה פעמים רבות נוסחאות המקורות נמסרות בצורה בלתי מדויקת ועם שגיאות ובמקרים לא מעטים ראשי התיבות מפוענחים בצורה בלתי נכונה. תופעות אלה השפיעו על התרגום האנגלי שנמסר לעיתים בצורה בלתי מדויקת. כן מצוי חוסר אחידות וברוב המקרים אין תרגום עברי של המילים הארמיות במקורות.
באשר לשתי היחידות האחרות בספר "הלכות נשים" אף בהן מצויה בעייתיות. באשר למצב המקורות יש לומר כי ראשי תיבות נפתחו במקצת המקרים בלבד, וגם לגביהם יש טעויות, ויש מהמקורות שלא הועתקו במדויק. בחלק מהמקרים המקורות לא נבדקו בספרים עצמם, שמות המחברים לא מופיעים בעברית, נשמט מקור דברי הרב שניאור זלמן מלאדי ועוד. עיון מקיף בחומר הזה הנו מעבר למסגרת זו אם כי נדמה שמבחינה תוכנית מצב העניינים טוב יותר.
"הלכות נשים" בצורתו הנוכחית עושה שירות דב ללמדנותן של נשים בכלל, ויש בו כדי ליתן פתחון פה לחוגים המבקשים להלעיז על תופעה זו. ואולם לנוכח מצבו של הקובץ קשה להגן על טענה זו הנדמית במקרה זה להיות מוצדקת. פרסום דברי תורה הוא זכות המוקנית לאדם בשעה שהוא מפרסם דברי תורה ראויים, הנקיים מכל רבב.
המהדורות הראשונה והשנייה של החומר על נשים וקדיש יצאו לאור בהוצאות מעין פרטית, ואולם עתה התפרסם בהוצאה המכובדת של מגיד-קורן. מהעובדה שחומר זה מתפרסם עתה בנוסח הזהה ברובו למהדורה הראשונה, וכמעט ולא עבר עריכה לשונית, נראה לומר שהוגש כך להוצאה. חובה להתריע על מצב החיבור הנוכחי גם על רקע העובדה שכרכים נוספים בסדרה מתוכננים לראות אור. על ראשי ג'ופה להתוות בהקדם תוכנית תיקון שתמנע את הישנות העניין, וזו אמורה להיות דרישה מצד ההוצאה עצמה. זו אף מחויבות כלפי אוצרות מקורותינו וכלפי ציבור הקוראים. נראה שיש לפתוח את שורות המעורבים במפעל ולמנות עורכים היכולים להוציא מתחת ידם מוצר מוגמר נטול בעייתיות, ואפשר שלא יהיה מנוס מלערב תלמידי חכמים גברים. בנסיבות אחרות קובץ זה יכול היה לשמש עטרת תפארת ללמדנותן של נשים.
בערב שהתקיים לאחרונה לרגל פרסום "הלכות נשים" דיברו כאמור רחל ברקוביץ', ג'ני רוזנפלד ומלכה פיוטרקובסקי. ברקוביץ', בעלת תואר שני בחינוך יהודי, נמנית על המחזור הראשון של מקבלי הסמכה מטעם ישיבת הר-אל בירושלים בראשות הרב הרצל הפטר ביוני 2015. באותה עת מדובר היה בתוכנית לימודים אישית שנמשכה כשנתיים. התוכנית המדויקת לא פורסמה, אולם צוין לגביה שההסמכה מתבססת על תוכנית לימודים אישית ועל לימודים קודמים. זו הייתה תוכנית מקוצרת בהשוואה לתוכנית המוצעת על ידי הרבנות הראשית. יצוין כי ביוני 2016 כתבתי מאמר, על רקע הימצאות תוכניות הסמכה מקוצרות שאינן מוכרות במדינת ישראל, העומד על הצורך להנהיג סטנדרטיזציה בתחום ההסמכה ("צו השעה: דרושה רגולציה בתחום ההסמכה לרבנות", אתר כיפה, י' בסיוון תשע"ו). יצוין עוד כי פרסום של ברקוביץ' בנושא נשים וקידוש, עיון הקצר משמעותית בהשוואה לחומר על נשים וקדיש, ראה אור אף הוא מטעם ג'ופה.
ג'ני רוזנפלד היא בוגרת המכון למנהיגות הלכתית במדרשת לינדנבאום, משמשת כמנהיגה רוחנית באפרת מטעם הרב ריסקין, ומנהלת שם את בית הדין לדיני ממונות. הדוקטורט שלה בספרות אנגלית הוקדש לנושא של אתיקה מינית לרווקים ורווקות בקהילה האורתודוקסית. היא מחברת שותפה של "עת לאהוב: המדריך להעצמת הקשר האינטימי של הזוג הדתי". גם לגבי החומר פרי עטה ב"הלכות נשים" שהוא היחידה הקצרה ביותר, קיים מקום להעיר הערות אחדות.
מלבד הבעייתיות הנוגעת ל"הלכות נשים" יש להזכיר את ספרה של מלכה פיוטרקובסקי "מהלכת בדרכה" שראה אור בשנת 2014. פרסמתי סקירות ביקורתיות אחדות על חיבור זה שהתמקדו בפרק על נשים וקדיש (ראו "'מהלכת בדרכה' – על נשים ואמירת קדיש", אתר כיפה, כ"ד אלול תשע"ד), ושיטתי שולבה בערך בוויקיפדיה עליה. והנה, אפשר לעמוד על דמיונות מובהקים הנוגעים לבעייתיות המצויה ב"מהלכת בדרכה" וב"הלכות נשים". זו קשורה בין היתר לאופן פרשנות המקורות, לשימוש חלקי ולעיתים מגמתי בהם, למסירת נוסחים בלתי מדויקים של מקורות, לשימוש במקורות משניים שהובאו לעיתים בצורה שגויה ועוד. בשני המקרים אפשר לומר כי כגודל הציפייה לפרסום ראוי, גודל האכזבה. "מהלכת בדרכה" מוסיף להיות מופץ בגרסה הראשונית וטרם יצא לאור במהדורה מתוקנת.
ארגון ג'ופה פרסם בגיליונו האחרון של כתב העת היוצא מטעמו (ניסן תשע"ט, עמ' 22), בצורה מפתיעה משהו, מאמר שנכתב בידי אישה ומתאר כיצד חוסר הנוחות של כיסוי הראש שלבשה הובילהּ להורידו. האם אולי נתוודע לגישה המקדמת אי לבישת כיסוי ראש במסגרת היחידה על כיסוי ראש, האמורה להתפרסם בסדרת "הלכות נשים"?