שאלה: האם יש חובה הלכתית להתחסן כנגד הקורונה? למה שאדם יחויב להכניס עצמו לסכנה, אפילו שהיא מזערית?
תשובה: מותר לאדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להינצל מסכנה גדולה אפשרית. זה נכון גם אם המקרה בו הוא נכנס לסכנה קטנה הוא על מנת להציל את חברו. כך כתב בתפארת ישראל (יומא ח, ו) שמותר לעשות חיסון נגד אבעבועות שחורות, אף שאחד מאלף מת כתוצאה מהחיסון, כיון שאם יחלה הסכנה קרובה יותר. ולכן רשאי להכניס את עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל את עצמו מסכנה קרובה. יש ראיה לכך מהירושלמי (תרומות ח, ד) שממנו עולה שאדם צריך להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מודאי סכנה. שם מדובר על מי שנתפס על ידי שודדים והוא הולך להצילו אף שעלול להינזק בכך על מנת שלא לעבור על לא תעמוד על דם רעך (רמב"ם הל' שמירת הנפש א, יד). אמנם המנחת חינוך (תלז) תמה מדוע שאדם יצטרך בקום ועשה להסתכן, לכל היותר עליו להימנע מלסכן את חברו בקום ועשה אך הכריע למעשה כירושלמי. הפת"ש (תכו ס"ק ב) הביא את דעת הרדב"ז (ג, תרכז) הטוען שספק של עצמו קודם לודאי חבירו אולם הסתייג ש"צריך לשקול העניין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר... שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך".
א"כ מצד מה שהאדם מכניס את עצמו לסכנה אין מקום לחשוש, ובפרט שבחיסון כנגד הקורונה אפילו לא מדובר בנגיף מומת אלא הוא מבוסס על חומצת גרעין (mRNA) שאין בכוחה להזיק לגרעין תאי וליצור שינוי בDNA של האדם כיון שהיא נעלמת תוך זמן קצר ואין תאי גוף האדם מסוגלים לתקשר איתה. היא מלמדת את תאי הגוף לייצר חלבון – או חלק מחלבון – הגורם לתגובה חיסונית בגוף. במהלך תגובה זו מיוצרים נוגדנים המגנים עלינו אם נחשפים לנגיף. ודאי כאשר הסכנה הנגרמת בהעדר החיסון ברורה וודאית לאלו בציבור בעלי ההפרעה החיסונית ונמצא שהוא מסכן אותם בכך, ודומה הדבר לחובה על היחיד להסתכן במלחמה כיון שמדובר בסיכון היחיד לטובת הצלת הכלל ולא רק להצלת יחיד אחר (משפט כהן קמג, ציץ אליעזר יג, ק).
גם אין מקום לטעון כאן "שומר פתאים ה'" (שבת קכט ע"ב) כיון שהיא נאמרת רק בדבר שדשו בו רבים ולא ניזוקו. מגפת הקורונה ודאי פגעה במיליוני בני אדם. גם אם רבים חלו והבריאו ישנם רבים אחרים שיש להם איזושהי הפרעה חיסונית שמסתכנים כאשר המחלה פוגעת בהם. ממילא, נמצא שזה שאינו מחוסן הוא ממש "חב לאחריני" ובמידה והוא חולה יתכן שהוא ממש רודף אותם אפילו שאין זה ברצונו אך באשמתו (סנהדרין עג ע"א; רמב"ם רוצח א, ו; ירושלמי סנהדרין ח, ט).
מצאנו בפוסקים שדנים בחובה להתחסן כפיקוח נפש, כן כתב הרב הרצוג (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן לא) שדן על חיסון בשבת מחשש להתפשטות מחלה, ומכריע שזה תלוי ברופאים, ואם הם אומרים שהמחלה עלולה להתפשט יש לחסן אפילו בשבת גם אם החיסון כרוך במלאכות מדאורייתא. וכן כתב הציץ אליעזר (חלק יז סי' טו). כיון שהרוב המוחלט של הרופאים סבורים שיש לעשות את החיסון הזה והוא קיבל אישור של ה FDA ישנה חובה לעשותו. אף לו היתה מחלוקת בין הרופאים אם לעשותו נראה להלכה אנו אומרים שכל ששני רופאים אומרים שיש בדבר משום פיקוח נפש אפי' מאה רופאים אומרים שאין בזה פיקוח נפש, שומעים לשניים, מפני שזה ספק פיקוח נפש (כך עולה ממסקנת הגמ' ביומא פג ע"א והשו"ע (תריח ד).
למעשה, החובה להתחסן כנגד הקורונה הינה חלק מחובת עבודת השם של שמירה על בריאות הגוף של האדם (רמב"ם דעות ד, א). כיון שרבים הרבנים שמורים כך לעשות יש בכך גם משום מצוות "ועשית ככל אשר יורוך". זכות שתי מצוות אלו בעצמן יש בכוחן להציל מספק הסכנה שמדמים שיש בחיסון וודאי שתועיל להציל מהמחלה עצמה. אין החשש מהחיסון מוצק דיו על מנת למנוע את התועלת הגדולה שניתן להפיק ממנו ואת הסכנה הגדולה שנגרמת בגינו. במציאות ימינו גם טענות מוסריות של אמונה בה' שישמור הינם מופרכות ומנוגדות לרוח התורה והחובה על שמירת הנפש של האדם וזולתו.
טוב הוא לומר תפילה לבורא עולמים שהחיסון יועיל ולא יזיק כלל "יהר"מ ה' א-להי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה". בסיום כ-8 ימים לאחר המנה השניה, יש מקום לומר את הברכה "בורא רופא חולים" ויש להסתפק אם לאומרה בשם ומלכות. האומרה בשם ומלכות יש לו על מה שיסמוך.
יהי רצון שלא יהיה עוד פרץ ומגפה במושבותינו.
הרב משה כהן, הוא רב מחלקת הכשרות במועצה אזורית הר חברון.