במוצ"ש, אחת בלילה, קרע את הדממה צליל ההודעה הנכנסת של המכשיר שלי כשהגיע ה SMS המבוהל של שניר, מדריך חדגו'מט גאה של שבט 'הרא"ה':
"ער?", כתב.
"עכשיו כן", השבתי בחזרה. תוך כמה רגעים הוא היה בשידור עם שטף דיבור של אישה בהריון רגע לפני הלידה:
"שמעת? ראית? קראת מה שהוא אמר על הרב סתיו? מה אני עונה עכשיו לחניכים שלי? יודע מה? עזוב חניכים שלי מה אני עונה לעצמי? עד עכשיו ראינו אני וחברים שלי איך הרבנים 'הולכים מכות' ושתקנו במבוכה. בתסכול. כמו ילד קטן שרואה איך אבא ואמא רבים וצועקים אחד על השנייה ומרגיש איך כל פגיעה הדדית סודקת את יסודות חוף המבטחים שלו ופוערת עוד חור גדול בדרך לתהום, אבל עכשיו, תגיד לי מה אני עונה להם?".
חשבתי מה כבר אפשר לענות לו? אולי לנסות ולמצוא ב'יד 2' מכונת זמן שתפריד בין בעל הדברים, ענק שבענקים לאמירה עצמה?
חשבתי גם כמה מסכנים עכשיו אלפי נערים ונערות סרוגים שצריכים להכיל את אחת השאלות האמוניות הגדולות ביותר שידעו החיים הצעירים שלהם כאשר פוסק הדור הגדול ביותר בעל מפעל ההלכה האדיר של ה'יחוה דעת', השאיר אותם עם בוקר שזרוע באלפי סימני שאלה לחים מטל ומדמעות של ספק:
התקשורת הצהובה כמובן מסניפה כל רגע וחוגגת, המבוגרים לא יודעים מאיפה להתחיל ולאסוף את השברים אבל מה בדיוק אמורי לעשות עכשיו הנוער האומלל שחווה את אחת מ'שבירות הכלים' הגדולות ביותר שנחרטה בעולמו האוטופי כצלקת מכוערת ומבגרת כאחת והכריזה בקול גדול: נוער יקר, בזה הרגע, תם עידן התמימות שלכם!
נזכרתי בסוף עידן התמימות שלי מתי שהייתי בגילו של שניר ונתקלתי בלייב בפעם הראשונה בחיים וראיתי איך מלאך המוות קבע דייט עם חבר טוב שלי.
כל האמונה שלי התבססה עד אז על תבניות קבועות, צדק אוניברסלי, רעים וטובים ואת הכול עטפה הבועה הבטוחה והמגוננת של 'וכל מאמינים שהוא שופט צדק' ואם זה לא מספיק, נזכרתי תמיד בדמותה רבת ההוד של הגננת שושי שהמחישה לנו איך המצרים טובעים בצורה חיה כל כך עד שלמחרת כולנו הגענו לגן עם מצופים.
ואז לאט לאט עם ההתבגרות, נתקלתי בעוד ועוד מקרים ששברו לי את הקודים והחוקים שהבטיחו שילוו אותי כל החיים: הבטיחו לי שהטובים ינצחו ואני רואה שהם הפסידו. הבטיחו לי שילדים קטנים הם מלאכים צדיקים וראיתי מלאך קטן בין חצי שנה שנלחם על חייו במחלקה האונקולוגית. הבטיחו לי שכל הרבנים הם צדיקים והפסקתי לספור כמה פעמים ראיתי רבנים שמעלו.
עד שהתחלתי יותר ויותר להתעמק בתפילה הנוראה 'אלה אזכרה' של מוסף יום כיפור, שם צועקים המלאכים על הקב"ה במבוכה ותסכול וזעקה גדולה ומרה נוכח המראות המזעזעים של עשרת הרוגי מלכות נשחטים ונטבחים והקב"ה כביכול רואה ולא עושה כלום:
"שרפי מעלה צעקו במרה, זו תורה וזו שכרה?' ובמילים שלנו: ריבונו של עולם, איפה נעלמת לנו? איפה המשפט? איפה מה שלמדו אותנו? איפה האמונה? איפה מה שהבטיחו לנו כל הרבנים על אמונה פשוטה וישרה עם חוקים מסודרים. שחור ולבן. וכך, שוב אחרי מבוכה ותסכול, קראתי את התשובה של הקב"ה: "ענתה בת קול משמיים, אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים".
רוצים לדעת למה הדברים קוראים כך? למה גם מה שנראה לכם צדיק ורע לו מצד האמת עדיין מתנהל לפי הסדר האלוהי? תזכירו לי כמה זמן אתם חיים פה וכמה זמן העולם קיים? אתם באמת חושבים שאתם יודעים משהו? אז סבבה, בוא נהפוך את העולם ותראו בעצמכם למה הכול מתנהל לפי התכנון האלוהי.
אז נכון שאת התשובה הזו של הקב"ה למלאכים אנחנו בדרך כלל מביאים על שאלת 'צדיק ורע לו' אבל היא הרבה יותר מזה: התשובה הזו הפכה לי את פתיל האמונה שלי, מקשוח כארז, תבניתי ילדותי ומרובע שמתנהל כמו במציאות הנדסית נוקשה, לאלסטי וגמיש שמסוגל כמו גבעול עדין ודק לכופף את הראש עד שהגלים יעברו ועדיין להמשיך ולנשום.
התשובה הזו הבהירה לי שבגרות אמונית היא קודם כל הידיעה שגם אם הבניין האמוני שלך בנוי מ“איטונג“, היסודות שלו חייבים להיות נטועים עמוק בתוך הלב והשכל בצורה כזו שגם אם יבוא פצמ"ר שיעיף לך ת'סכך שלו ויפער לך חור ענק, עדיין תוכל למרות הכאב הגדול והרוח העזה שתחדור פנימה, לסתום אותו בעזרת חומר הבנייה שיכול לשרוד מעבר לזמן ולמקום או לאמירה ספציפית של מישהו גדול ככל שיהיה.
יש בחיים מצבים שאך שאתה לא הופך אותם, אתה לא יכול לצאת מהם. יש כאלו שלא משאירים לך הרבה ברירות ומרחבים.
לצערנו נראה שהמרוץ לרבנות הראשית תפור על ההגדרה הזו וקיבל כבר מזמן סממנים של מלחמה: כולנו זוכרים איך ולמה נכנסו אליו, אבל פתאום אנחנו כבר לא יודעים איך ומה יצא ממנו. לפעמים כמו בכל המקרים הבלתי מובנים לנו בחיים, צריך פשוט לדעת להוריד קצת את הראש, לנשום בתוך מציאות של חוסר וודאות ולחכות שהלילה יעבור ויביאו אתו למחרת את האור הגדול. אותו אור שהביא לנו את המדינה ושנולד מתוך קרבות קשים, כמו פיצוץ אלטלנה וכמעט מלחמת אחים שהייתה לנו קודם המדינה.
באשר לי, אני פשוט משתדל לזכור את האמרה המפורסמת שנאמרה על מחלוקת הקודש בין הרב קוק לרב זוננפלד: "שהארונות זזים, כל הג'וקים מתחילים לרוץ'. לפעמים יותר טוב פשוט לשתוק.
המאמר יתפרסם השבת בעלון "השבת" של "צהר"