שמחה לאיד היא אחת המידות הבעייתיות ביותר, והיא מנוגדת לדמותו של האדם המבקש לעבוד על מידותיו, וגם כאשר מדובר ''בשונאיו'' הוא זוכר לומר לעצמו ''בנפול אוייבך אל תשמח''. שנית, העולם החרדי הוא חלק מהחברה הישראלית, ויש לו את התפקיד המיוחד לו, ואין אנו צריכים לחפוץ בנפילתו, אלא בקיומו בצורה הנכונה ובמינון המכוון בחברה הישראלית. לעולם החרדי נעשה גם עוול בתיאורים שמתארים אותם, ובניסיון לתלות את כל חוליי החברה, כמו גם את כל סוגיית השוויון בנטל, על צווארם.
נראה לי כי התגובה שלנו צריכה להיות אחרת. ראשית, להפחית את הדרמטיזציה של כל הסוגיה. גלגל חוזר בעולם, ואין אף מפלגה ואף קבוצה במדינת ישראל שלא מצאה את עצמה, ושלא תמצא את עצמה, מעת לעת, מחוץ לקואליציה. זו כמובן תחושה לא נעימה, לראות את השלטון בידיים של אחרים, אולם היו זמנים שהעולם החרדי היה ''בפנים'' ואחרים היו בחוץ, ולא עשו דרמה כה מרחיקת לכת מהעניין. השפה יכולה להיות רכה יותר, ואז יהיה אפשר להסיק את המסקנות הנכונות ביתר שאת.
הפחתת הדרמטיזציה צריכה להיות קשורה גם בביטויי ההיסטריה משני הצדדים. העולם החרדי צריך להפסיק להשתמש בתיאורים אפוקליפטיים המדברים על הרס עולם התורה, ועל החורבן הטוטאלי האורב לנו. גם לו חס ושלום הייתה זו מטרתה של ממשלת ישראל הנכחית - עולם התורה חזק יותר מאשר היכולת להרוס אותו בהחלטות פוליטיות, ואנחנו לא נמצאים אפילו במקום המתקרב לכך. להפך, אחת מהזכויות היותר גדולות של מדינת ישראל נעוצה בעובדה שהיא מהווה היום את מוקד לימוד התורה שאפשר שהוא הגדול ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, וראוי להודות למדינת ישראל על כך. מעבר לכך, זה לא המצב, ועולם התורה ימשיך במדינת ישראל ובעם היהודי, ובכלל - העולם החרדי הוא אחד מעמודי התווך החשובים ביותר של תלמוד תורה בישראל, אך לא היחיד. מאידך גיסא, התחושה שמנסים להסית בה את הציבור, כאילו כל בעיות הגיוס והכלכלה נעוצות בחברה החרדית, ועל כן יש צורך להרוס אותה בצורתה הנוכחית - הם היסטריים לא פחות, וכמובן רחוקים מאוד מאוד מן האמת.
לפיכך, אני מציע לנו, אנשי הציונות הדתית, לעשות שני דברים ביחס לשינויים שאפשר שיתרחשו בעקבות כינון הממשלה החדשה, ושני הדברים משלימים האחד את השני. ראשון בהם הוא להיות להמליץ יושר על דברים משמעותיים בעולם החרדי, ולהיות שותפי אמת עם לומדי התורה, ועם היכולת לאפשר להם לקיים את בחירתם בדבר מסלול החיים היהודי שהם בחרו בו והם סוברים כי הוא האמת היחידה הקיימת. כל עוד זה ניתן, וכל עוד זה לא פוגע באחרים, וכל עוד מדובר במאבק על הזכויות המגיעות להם - תפקיד ה''בית היהודי'' הוא להיות השליחים שלהם בכנסת, ולדאוג להגינות ולצדק גם כלפי העולם החרדי. שני בהם הוא לקרוא לעולם החרדי לראות במצב שנוצר הזדמנות פלאית שנזדמנה להם.
משבר בלשון העברית הוא גם כסא היולדת, והם יכולים ליילד מתוך עצמם התחדשות רוחנית עמוקה, שתאפשר להם להיות נאמנים יותר לעצמם, ולמלא תפקיד חשוב יותר בעם ישראל. דווקא המאמין היותר גדול בהתערבות הקב''ה בעולם צריך לראות במה שמתחולל גם הזמנה משמיים לשינוי. נקלעה בפניהם ההזדמנות לבטל את מעמדן של הישיבות כערי מקלט מגיוס, ולהבחין בין לומדים באמת לבין אלה שהורסים בבטלנותם גם את עולם התורה; נקלעה בפניהם האפשרות לעצב חיים חרדיים בדרכם של גדולי התנאים והאמוראים שגם התפרנסו מעמל כפיהם, וחיו לפי דברי הגמרא ש''גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמיים''; אפשר שהם ישאלו את עצמם, כפי שאנו שאלנו את עצמנו אחרי רצח רבין, מדוע יש ששונאים אותם מאוד, ומה הם יכולים לעשות כדי ששנאה זו לא תהיה קיימת (לא הכל תלוי בהם, אבל את החלק שלהם), ובמקום להטיח בפני כל העולם את אשמת העולם - לקשוט עצמם במקומות בהם הם חייבים לעשות זאת, ועוד ועוד. לו הייתי משתתף בפגישות של רבנים מהציונות הדתית עם רבנים מהעולם החרדי - הייתי אומר גם את זאת, ולא רק דברים שצוטטו מפגישות אלו, אף שאין הרבה סיכוי שנצליח לשכנע אותם לעשות כן. אולם אם נעשה זאת, ולו במעט, אני מאמין כי ייטיב לכולם: לעולם התורה, למדינת ישראל, לחברה החרדית ולכלל ישראל.
תנאי הכרחי הוא להתעלם מכל מה שהטיחו בנו ומטיחים בנו חלק מהעולם החרדי. אנו נהיה מהנעלבין ואינן עולבין, ונאמר לעצמנו כי אין מרצין לו לאדם בשעה שמתו מוטל לפניו, ואין בוחנים אותו בשעת כעסו. ברם, העולם החרדי עצמו צריך לבחון את עצמו לאור הכלל של ''אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו'', ומה שמתברר על עולם זה בדרך בה הוא כועס - צריך להטריד אותו. לא אותנו.