פרשיות מעשה המשכן שכלולות בספר שמות מיוחדות בריבוי הפרטים הטכניים שבהם. הפירוט החוזר ונשנה של המידות, החומרים ותיאור הכלים מייגע למדי, ולא אחת נפתל הקורא בסבך העצום. בתוך שלל התיאורים הפונקציונליים של מעשה המשכן, באים לביטוי גם הערכים האסתיטיים שמודגשים בו. בניגוד לתפישה ששלטת לא אחת בעולם הקודש הריאלי בן ימינו (ושבאה לביטוי מר באמירת אותו אדם שניצב לפני בית כנסת מט לנפול, מלוכלך ומוזנח, עד שקרא עליו את הפסוק "מה נורא המקום הזה – אין זה כי אם בית אלוקים!"...) מלמדת אותנו התורה שמקום הקודש צריך להתייחד לא רק בתכניו, והמה עיקר, אלא גם בצורתו החיצונית הנאה.
אחד המוקדים החשובים ביותר במשכן הוא ללא ספק הכפורת שעל הארון, שבתוכו הושמו "לוחות העדות". לפי המתואר בתורה, כולה הייתה עשויה "זהב טהור", מעשה מקשה אחת. על גביה התנוססו שני הכרובים, "סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים". קיומם של "כרובים"-מלאכים במרכזו של המשכן מעורר תמיהה מסוימת, שהרי התורה מזהירה מפני עשיית "פסל וכל תמונה", והמשכן כולו מיוחד בהיעדר דמויות אנשים שעומדות, כידוע, במוקדם של אמונות ופולחנים בדתות אחרות.
מה הייתה צורת הכרובים? לדעת חז"ל, כפי שנתפרשה בדברי רש"י (ונסמכת על הלשון הארמית(!): "כרביא" - כתינוקות), הייתה זו דמותם של שני תינוקות. בדרך מדרש זה ניתן לראות בכרובים סמל לדרך שבה צריכים ילדים מישראל לגדול ולצמוח. מחד גיסא, בא הציווי "מקשה תעשה אותם – שלא תעשם בפני עצמם", לאמור: התינוק, הילד, צריך להיות מחובר למורשתו (המסומלת בארון שבתוכו לוחות העדות) לא באופן תלוש, חיצוני, אלא כמשהו אורגני, טבעי, הצומח מתוכו. ועל אף שהתינוק מחובר לבסיסו, עליו להיות "פורש כנפיים למעלה", שואף כל העת לעלות לגבהים חדשים.
הוא הדין לפניהם של הכרובים. כידוע, כלי המשכן היו בנויים בתבנית סימטרית, מרובעת. רק לכרובים יש "פנים" (וממילא גם "אחור") שאינם סימטריים. מסמלים הם את הברכה שבריבוי ובגיוון הצורות. "כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות". ועם כל זאת, "פניהם איש אל אחיו". ניצבים הם יחדיו, על קרקע משותפת, ועל סמך בסיס משותף זה פונים הם "איש אל אחיו". מתוך תחושת סולידריות, אהבה ואחווה.
לפי המתואר בגמרא (יומא נד), לא רק שהיו הכרובים קרובים איש לרעהו, אלא שהיו אף "מעורין זה בזה", ובשעה שהיו ישראל עולין לרגל, היו גוללים לפניהם את הפרוכת, ומראין לפניהם את הכרובים הדבקים איש ברעהו, ואומרים להם "ראו חבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". ואף במקדש שני, משבטלו הכרובים, הייתה צורתם חקוקה בכותל (מלכים א, ו, כט-לה).
התלמוד (בבא בתרא צט, ע"א) עומד גם על השוני שבין המשכן לבין מקדש שלמה בעניין כיוון עמידתם של הכרובים. בעוד שבמשכן היו "פניהם איש אל אחיו", במקדש שלמה היו "פניהם לבית", והתלמוד מבאר: כאן כשעושין רצונו של מקום, "פניהם איש אל אחיו", כאן, בזמן שאין עושין ישראל רצונו של מקום, "ופניהם לבית". הכרובים היו אפוא מעין "ברומטר", מד רוח של עם ישראל. כאשר פונה הוא אל ה"בית", לעבר החומריות, וכל מעייניו נתונים לטיסת תענוגות לחו"ל, לרכישת מכונית נוצצת או לקניית מוצרי צריכה יקרים, אין נעשה רצונו של מקום. רק כאשר "פניהם איש אל אחיו", שכל אחד נותן דעתו למצוקתו של חברו, ורואה בו אחיו-שלו, רק אז, עושין ישראל רצונו של מקום.
ושמא לא לחינם מדבר הקב"ה אל עמו ישראל דווקא "מבין שני הכרובים", משל קולו יוצא מפיהם של תינוקות שלא טעמו טעם חטא, ואמירתם אמת היא.